ע"א 5970/00 סלימאן חמודה נ. מדינת ישראל

1.ביום 28.10.98 הוגש נגד המבקשים, כתב אישום (ת.פ. 524/98 בבית המשפט המחוזי בנצרת), המייחס להם חבלה חמורה (עבירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977-) ותקיפה (עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין). על פי המתואר בכתב האישום, מתגוררת משפחת חמודה, משפחת המבקשים, בשכנות עם משפחת פאהום בעיר נצרת. ביום 17.5.97, הבחין השכן, מאזן פאהום (להלן - מאזן), בילדים שבאו להשתתף במסיבת אירוסין אצל משפחת חמודה, כשהם עומדים על גדר ביתו. הוא גירשם ואף היכה אחד מהם. זמן קצר לאחר מכן, הגיעו המבקשים יחד עם אחרים לביתו של מאזן, התנפלו עליו והחלו להכותו. בניו של מאזן הגיעו למקום על מנת להגן על אביהם. המבקשים והאחרים השליכו לעברם אבנים וזכוכיות. מבקש מס' 2 דקר בסכין את בטנו של אחד מבניו של מאזן, הייתם. בהמשך דקר מבקש מס' 1 את הייתם בגבו. לאחר שנפל הייתם על הרצפה כשהוא מדמם, המשיכו המבקשים לדקרו באמצעות הסכינים שבידיהם. כתוצאה ממעשיהם נגרמו להייתם פצעי דקירה בבטן התחתונה, בגב ובגפיים.

2.ביום 16.5.99, הרשיע בית המשפט המחוזי (השופט ה' ח'טיב), את המבקשים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. בית המשפט התבסס על עדויות ישירות של בני משפחת פאהום שנכחו בזירת האירוע וזיהו בוודאות את המבקשים כמי שדקרו את הייתם. ביום 2.9.99, בשלב הטיעונים לעונש, הודיע השופט ח'טיב כי הוא פוסל את עצמו מלהמשיך לדון בתיק, זאת לאחר שפלוני פנה אליו וביקשו להקל בעונשם של המבקשים. ביום 7.11.99, גזר השופט ח' גלפז את עונשם של המבקשים. כל אחד מהם נדון ל15- חודשי מאסר בפועל, לשנתיים מאסר על תנאי, ולפיצוי כל אחד מהמתלוננים בסך כולל של 20,000 ש"ח. המבקשים ערערו על חומרת העונש בפני בית משפט זה (ע"פ 9142/99). ביום 3.4.00 דחה בית משפט זה (כב' השופטים ת' אור, ד' ביניש וא' פרוקצ'יה), את ערעורם של המבקשים.

3.ביום 7.4.00 הגישו המבקשים את הבקשה למשפט חוזר המונחת בפניי. בצמוד לבקשה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין בעניינם, עד למתן החלטה בבקשה למשפט חוזר. ביום 17.5.00, דחה בית משפט זה, מפי השופטת ד' ביניש, את בקשתם של המבקשים לעכב את ביצוע גזר דינם וקבע כי הם יתייצבו לריצוי עונשם ביום 21.5.00.

4.בקשת המבקשים למשפט חוזר מושתתת על שני אדנים. ראשית, מציינים המבקשים כי התגלו ראיות חדשות, המצביעות על קרוב משפחה אחר, כרם חמודה שמו, כדוקרו של הייתם פאהום. לטענתם, בידיהם קלטת של שיחה - ותמלילה - ממנה עולה כי חמודה הוא זה שדקר את הייתם פאהום. הם מצביעים גם על תצהיר, שצורף לבקשתם, בו מצהיר חמודה, כי הוא דוקרו של הייתם פאהום וכי המבקשים כלל לא שהו במקום בעת הדקירות. שנית, מצביעים המבקשים על העובדה כי לשופט ח'טיב קרבה משפחתית לבני משפחת פאהום (אשת אחיו היא בת דוד של אביו של מאזן) וכי הוא מכיר את אבי המבקשים, ולפיכך היה עליו להימנע מלדון בעניינם. על בסיס זה הם טוענים לעיוות דין, שכן הדיון המשפטי בעניינם היה מלווה בחשש למשוא פנים. העובדה כי השופט ח'טיב פסל עצמו רק בשלב מאוחר יחסית של התיק, לאחר הכרעת הדין, איננה מרפאת, לשיטתם, פגם זה. על יסוד עילות אלה מבקשים המבקשים כי יערך בעניינם משפט חוזר.

5.היועץ המשפטי לממשלה, שחוות דעתו הובאה בפניי מכוח תקנה 2(ג) לתקנות בתי משפט (סדרי-דין במשפט חוזר), התשי"ז1957-, מתנגד לקיומו של משפט חוזר. בנוגע לראיות החדשות מצביע היועץ המשפטי לממשלה על כך כי בעל ההצהרה, כרם חמודה, מתנער ממנה מכל וכל. לטענת חמודה הוא מעולם לא מסר הצהרה כזו והחתימה המופיעה על גבי ההצהרה הנדונה איננה שלו. חמודה מודה אמנם כי חתם על מסמך כלשהו בפני בא כוח המבקשים, אך זאת בעקבות בקשת המבקשים ומבלי שידע על מה חתם. בכל מקרה, הוא מתנער מן המעשים המיוחסים לו בתצהיר. שנית, תמליל ההקלטה איננו מעלה ממצאים ברורים. מדובר בתמליל מקוטע, החסר בקטעים רבים את שמות הדוברים. מן התמליל עולה כי המבקשים ניסו להניע את חמודה להודות במעשי הדקירה ובכך לסייע להם להנצל מעונש המאסר הצפוי להם. שלישית, מציין היועץ המשפטי לממשלה, ביסס בית המשפט המחוזי את הכרעתו על עדויות ישירות של בני משפחת פאהום ששהו במקום בעת הדקירות ואשר הכירו היטב את המבקשים מכח שכנות ארוכת שנים. לפיכך אין בתצהיר האמור, או בתמליל, כדי לכרסם בתשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט המחוזי. רביעית, התצהיר יכול היה להיות מובא בפני בית המשפט המחוזי ובפני בית משפט זה עוד בטרם הסתיימו הליכי הערעור. כבר בדיון העיקרי שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי לא הייתה מניעה מן המבקשים כי יזמנו עדים שנכחו בקטטה ואשר יאששו את גרסתם על פיה הם לא השתתפו כלל בקטטה. בנוסף, עוד בטרם התקיים הדיון בערעורם של המבקשים בבית משפט זה, היו בידיהם הראיות החדשות. חרף עובדה זו בחרו המבקשים לערער רק על חומרת העונש מבלי שהציגו אותן בפני בית משפט זה. מטעמים אלה יש להסיק כי המבקשים עצמם לא ייחסו להן ערך רב. באשר לטענה בדבר עיוות הדין מצביע היועץ המשפטי לממשלה על שתיים. ראשית, היה על המבקשים להעלות את טענת הפסלות מיד עם היוודע להם טענה זו. מבקשתם לא ברור כלל, מתי נודע להם לראשונה על עילה זו. שנית, אין הזיקה הנטענת בין השופט ובין שני הצדדים מבססת עילה לפסלות שופט. יתירה מזו, כאמור השופט ח'טיב פסל עצמו מלהמשיך לדון בתיק, בעקבות פניה שכוונה להיטיב עם המבקשים, על אף שהצדדים הביעו אמון מלא בשופט ח'טיב. בנסיבות כאלה מנועים המבקשים מלעורר את טענת הפסלות.

6.בתגובה לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מצביעים המבקשים על משך הזמן הארוך שחלף ממועד הגשת בקשתם ועד למתן תגובת היועץ המשפטי לממשלה ועל אופן הטיפול הלקוי, לטענתם, בעניינם. עוד הם טוענים כי יש לשקול את משקלן של הראיות החדשות - תצהירו של חמודה ותמליל הקלטת - ביחס למסכת הראיות הכוללת העומדת נגדם. השאלה אותה יש לשאול היא אם מסכת הראיות החדשה, עשויה הייתה להוביל לידי הכרעת דין אחרת. לטענתם יש בראיות החדשות כדי לענות על שאלה זו בחיוב.

7.בהתייחסו לטענות אלה חוזר היועץ המשפטי לממשלה על העובדה כי חמודה, חותם התצהיר, מתכחש לתוכנו. גם תמליל הקלטת אינו תורם ליצירת תמונה אחרת על פיה לא המבקשים הם אלה שדקרו את הייתם. באשר למשך הזמן שחלף עד לקבלת חוות דעתו, מציין היועץ המשפטי לממשלה כי על אף השיהוי שבחקירת הראיות החדשות, הוגשה חוות דעתו בתוך הזמן הקצוב לכך בחוק.

8.לאחר שעיינתי בטיעונים שבפני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה. סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע לאמור:

"נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

המבקשים לא הוכיחו כי בעניינם נתקיימה עילה מן העילות הקבועות בחוק. הם לא הצביעו על ראיה ממשית שיכולה להביא להכרעת דין אחרת מזו שהוכרעה בעניינם. משקלן הסגולי של הראיות החדשות להן הם טוענים הוא נמוך ביותר. ראשית , עומדת למבקשים לרועץ העובדה שנמנעו בשעתו מהעלאת הטענה בדבר מעורבות חמודה באירוע - אף שזו הייתה ידועה להם בטרם נשמע ערעורם (שהוגבל מלכתחילה רק לחומרת העונש). שנית , ולגופו של ענין, כרם חמודה עצמו, בהודעותיו במשטרה, מתכחש לתצהיר המיוחס לו. התמליל ממנו מבקשים המבקשים להיבנות איננו יכול להיות להם לעזר. כל שעולה ממנו הוא שהמבקשים ביקשו לשדל את חמודה להצהיר כי הוא הדוקר. גם חששם של המבקשים לעיוות דין חסר ביסוס. בית המשפט קמא שקל את הראיות בתיק. בפני המבקשים עמדה האפשרות להציג את הראיות החדשות בפני בית משפט זה בדיון בערעורם כמו גם האפשרות לבקש (במועד) את פסלותו של בית המשפט קמא. אכן, "טענת פסלות איננה בגדר נשק סודי אשר אותו שומרים באמתחתו של מי שגורס דבר קיומה של עילה של פסלות, עד שיבוא מועד נוח להעלאתה" (ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' עמוס בן שלמה יהודה ואח'

פ"ד מה(3) 790, 791[ב]), ואם אמורים הדברים ביחס לשיהוי בהעלאת הטענה במסגרת הערעור, הרי שמקל וחומר הם נכונים גם לענייננו, עת מדובר בהעלאת הטענה, לראשונה, בבקשה למשפט חוזר. מכל מקום, גם אם הייתה טענת הפסלות מועלית בעתה, ספק בעיני אם יש בקרבה המשפחתית הרחוקה (הנטענת) כדי ליצור עילת פסלות. משפט חוזר אינו ערעור. מה שהחסירו המבקשים בערעורם אין הם יכולים להשלים בבקשה כי יתקיים בעניינם משפט חוזר. העובדה, כשלעצמה, כי הם טוענים כי נגרם להם עיוות דין איננה יכולה, בהיעדר כל ביסוס חיצוני, להצדיק קיומו של משפט חוזר (ראו: מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי ו4- אח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם) סעיף 53 לפסק הדין; מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל פ"ד נ"א(4) 241, 251-250; מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל פ"ד נ"א(2) 334, 356[א]; מ"ח 22/98 חיים מאור נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית.