ע"א 5981/08 בלה וינשטוק נ. הוצאת עיתון הארץ בע"מ

1.

הערעורים בתיקים שבפנינו נסבו על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי שניתן בשנת 2008 – 12 שנים לאחר שהוגשה התביעה מטעם המערערת, הגב' בלה ויינשטוק (להלן: המערערת ), כנגד המשיבים – והמערערים מטעמם (להלן: המשיבים ) – אמצעי תקשורת כתובים ואלקטרונים ואחרים. התביעה שהוגשה באה לבקש פיצויים בגין פרסומים אודות המערערת, בשל, כך על-פי התביעה שהוגשה, שהיה בהם פרסום לשון הרע.

היום, מצויה ההתדיינות בישורת האחרונה, וסברנו כי המערערת – וכך גם המשיבים – זכאים לכך שהפרשה תבוא על סיומה; המשיבים – בשל המשאבים האדירים שנדרשו מהם במהלך ההתדיינות על פרסומים שראשיתם ברצון לדווח על אירוע משפטי שנראה אז כנושא אופי פלילי – משאבים שהשקעתם עלולה לעתים לשאת עימה אפקט מצנן הפועל על חופש הביטוי. המערערת, בשל כאבה הרב, שמובן לנו, על שהייתה מושא לדיווחים ופרסומים שבאו בעקבות מעצרה באנגליה – בהליך שנסתבר בדיעבד כמוטעה ואשר בסופו הושב לה כבודה.

2.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת צ' ברון) בפסק-דין יסודי, מפורט ובנוי היטב קיבלה מקצת מן התביעה ודחתה את כל חלקיה האחרים, לאחר שמצאה במקצת מן הפרסומים משום לשון הרע שאינו חוסה באחת ההגנות המנויות בחוק ולא מצאה עוולה ביתר הפרסומים. משנקבעה האחריות, נתקיים דיון בשאלת גובה הפיצויים ובית-המשפט חייב חלק מן המשיבים לשלם למערערת פיצויים בסכומים שונים. בהליך נוסף, במסגרת בקשה לתיקון טעות סופר, הוספו הפרשי הצמדה וריבית לפיצויים שנפסקו.

3.

הערעורים מופנים כנגד כל הקביעות האלה. המערערת מלינה על שלא נתקבלה התביעה במלואה, והמשיבים שחוייבו לפצותה מלינים על עצם הטלת האחריות בעניינם ועל גובה הפיצוי בו נתחייבו. בעניין זה האחרון הם טוענים כי בית-המשפט המחוזי לא היה מוסמך, במסגרת ההליך הנוסף, לשנות את סכומי הפיצויים ולו גם בדרך הוספת ריבית והצמדה, מה גם שבית-המשפט, לטענתם, אמד כבר את הסכומים המקוריים על-פי ערכם ביום פסק-הדין וממילא שערך אותם. המערערת סבורה כי הפיצויים שנפסקו לזכותה אינם נותנים ביטוי נאות לסבלה.

4.

כאמור, מבינים אנו לליבה של המערערת במיוחד לאור עברה ויושרתה כפי שתארו אותו אמצעי התקשורת המשיבים ("הסרגל של המשטרה"), אולם לא מצאנו עילה להתערב בסכומי הפיצויים שנפסקו – לכאן או לכאן. באותה מידה סברנו שאין מקום להתערב, כבקשת המשיבים, בהחלטת בית-המשפט המחוזי להגדיל את סכומי הפיצויים בדרך של הצמדה וריבית. עיקר טעמנו בעניין זה הוא שאין בשיעור הסכומים, כפי שנקבעו בסופו של דבר, כדי להצדיק התערבות לכאן או לכאן, גם כשמביאים בחשבון את השפעתו המזיקה של חיוב אמצעי תקשורת בפיצויים, במקרים מסויימים, מצד אחד, ואת עגמת הנפש והפגיעה במושא הפרסומים, מצד אחר.

אשר לערעורים – מכאן ומכאן – באשר לעצם הטלת החבות בגין מקצת מן הפרסומים וההימנעות מלעשות כן ביחס לאחרים – גם כאן לא מצאנו עילה להתערב. הפרסומים רובם – אף כי לא כולם – באו בעקבות תלונה שהביאה למעצר המערערת באנגליה. תלונה שנסתיימה בלא כלום ובשחרורה המלא וללא סייג. דא עקא, שבמהלך המעצר ובעקבותיו נסקרו הדברים באמצעי התקשורת המשיבים כשהם מפרשים את הדברים כפי שנחזו על-ידי כתביהם דאז ובאותו זמן. בחוסר הדיוקים שנפלו בפרסומים, ושחלקם (לא כולם) נתגלו רק בדיעבד, לא מצא בית-המשפט משום התנהגות הגוררת חבות אם בשל תוכנם ואם בשל ההגנות שעמדו לזכותם של המפרסמים. לעומת זאת, בית-המשפט לא מצא הצדקה בפרסומים אחרים, במיוחד אלה שחזרו אחורה אל ארועים מעברה הרחוק של המערערת. בכל קביעותיו אלה לא מצאנו מקום להתערב. התוצאה היא שדין הערעורים כולם להידחות.

5.

מצאנו לראוי לציין את דבריו של בא-כוח חלק מן המשיבים בדבר האפשרות לפנות לאתרי האינטרנט השונים על-מנת שיסירו את אותם פרסומים שהיו אודות ההליך באנגליה ובדיעבד כבר אין מחלוקת שאין בהם מתום. הצעת המשיבים על האפשרות לעשות כן והצעתם לנסות ולפעול בכיוון הזה היא הצעה ברוכה.

עתה, אנו בטוחים, תוכל המערערת להשליך אל מאחורי גווה את תלאות העבר והמשיבים ייהנו מהסרת נטל ההתדיינות הארוכה – ארוכה עד מאוד.

אין צו להוצאות.