ע"א 6000-23 ע"א 6000-23

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' גונטובניק) בת"א 39982-03-18 מיום 28.5.2023, בו התקבלה ברובה תביעה כספית שהגישה המשיבה כנגד המבקשים, ונדחתה התביעה שכנגד שהגישו המבקשים.

1.ברקע ההליך שנדון בפני בית משפט קמא, מחלוקת הנוגעת לשימוש של המבקשים במקרקעין המצויים ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב (להלן: המקרקעין). בקצירת האומר יצוין כי המבקשים החזיקו בשטח של כ-620 מ"ר מהמקרקעין, שעליו מבנה ששימש למוסך מכוניות החל משנת 1980. במהלך השנים התקיימו הליכים שונים לסילוק פולשים מהחלקה, לרבות המבקשים, ובמסגרת הליכים אלה הוכרה זכותו של המבקש 2 ב-225 מ"ר מתוך כלל המקרקעין.

בשנת 2012, במסגרת הליך פירוק השיתוף שבוצע במקרקעין, רכשה המשיבה, שהייתה בעלים של חלקים במקרקעין, את יתרת החלקים בהם לרבות את חלקו של המבקש 2. לאחר שנחתם ההסכם התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים במסגרתם עתרה המשיבה לפינוי המבקשים מהמקרקעין ולתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בהם החל מהמועד בו אמורה הייתה החזקה לעבור אליה.

בסופו של דבר, ביום 3.7.2017 ניתן פסק דין על-ידי בית משפט השלום (תא"ק 49100-09-12, כב' השופט י' קורן (להלן: פסק הדין של בית משפט השלום)) בו נקבע כי המבקשים יפנו את המקרקעין עד ליום 10.1.2018. כמו כן, נפסקו לטובת המשיבה דמי שימוש ראויים. לאחר שהמבקשים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 31414-09-17) הם הגיעו להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין ביום 31.5.2018. בהתאם להסכמות אלה, נקבע כי פסק-הדין של בית משפט השלום ייוותר על כנו לעניין הפינוי, תוך שהמועד לפינוי הוארך עד ליום 31.3.2019; עוד נקבע כי הצדדים ימשיכו לברר את הסכסוך הכספי ביניהם במסגרת ההליך נושא הבקשה דנן (להלן: פסק הדין בערעור).

בהתאם לכך, בהליך שנדון לפני בית משפט קמא, נדונה תביעת המשיבה לדמי שימוש מהמבקשים; ותביעה שכנגד שהגישו המבקשים בה עתרו לפיצוי בגין הפינוי. בין היתר טענו המבקשים בתביעה שכנגד כי הם זכאים לפיצוי בגין השקעותיהם במקרקעין, כמו גם בשל ביטול ההרשאה שנטען שניתנה להם להשתמש בהם.

יצוין כי עוד בתחילתו של ההליך שהתנהל בבית משפט קמא נחלקו הצדדים ביחס לשאלת נפקות ההתדיינות הקודמת ביניהם ופסק הדין של בית משפט השלום. הצדדים הגישו טענות ביחס לסוגיה זו וביום 19.7.2020 ניתנה החלטת בית משפט קמא לפיה "פסק הדין של הערעור לא ביטל את ההכרעה העובדתית של בית משפט השלום לפיה המשיבים לא נהנו ממעמד דיירות מוגנת, ושלא הייתה להם זכות אחרת שיכלה לאפשר להם להמשיך ולהחזיק במקרקעין" (להלן: ההחלטה מיום 19.7.2020).

2.ביום 28.5.2023 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא. בפסק הדין קיבל בית משפט קמא ברובה את תביעת המשיבה בעניין דמי השכירות הראויים, תוך אימוץ חוות דעת מומחה בית המשפט ביחס לשיעור דמי השימוש בסכום כולל של כ-2.4 מיליון ₪ בתוספת הצמדה וריבית; ונשיאה בעלות שכרו של המומחה; ונקבע כי על המבקשים לפצות את המשיבה בגין נזקים שנגרמו לנכס עובר לפינוי בסך של 19,012 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

באשר לתביעה שכנגד – בית משפט קמא דחה את תביעת המבקשים לפיצוי בגין השקעותיהם הנטענות במחוברים שהגיעו לידי המשיבה; ואף דחה את טענות המבקשים לפיצוי בגין ביטול הרשאה שניתנה להם להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם. זאת, לאחר שנקבע כי הבסיס לצו הפינוי שניתן בפסק הדין של בית משפט השלום, שנותר כזכור על כנו, הוא בקביעה כי לא ניתנה למבקשים כל הרשאה להחזיק ולהשתמש במקרקעין.

3.ביום 7.8.2023 הגישו המבקשים ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ולצדו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפניי.

4.המבקשים עתרו במסגרת הבקשה כי ביצועו של הסעד הכספי יעוכב. לטענתם, המבקש 2 הוא אדם בן 73 המתפרנס מעבודה חלקית עם בנו במוסך פחחות, וכדי לעמוד בתשלומים שנפסקו לו לא תהיה לו ברירה אלא למכור את בית המגורים שלו ושל רעייתו (להלן: בית המגורים) – שהוא הנכס היחיד בר-מימוש שיש בידיו, וכאשר לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל. מנגד, טענו המבקשים, המשיבה היא תאגיד עתיר נכסים ששוויו עומד על עשרות מיליוני שקלים, ולא ייגרם לה כל נזק מעיכוב הביצוע.

באשר לסיכויי הערעור טענו המבקשים כי סיכוייו להתקבל טובים. בהקשר זה הם טענו, בין היתר, כי בית משפט שגה כאשר לא דן במחלוקות לגופן אלא הסתמך על פסק הדין של בית משפט השלום בשאלת ההרשאה שניתנה למבקשים במקרקעין, וזאת על אף שפסק דין זה בוטל בערעור. עוד הם טענו כי בפסק הדין נפלו טעויות משפטיות ועובדתיות נוספות.

5.המשיבה טענה מנגד כי אין מקום לעכב את ביצוע פסק הדין. לטענתה, הכספים אשר מבוקש לעכבם הם עבור דמי שימוש שהיו צריכים להיות משולמים עוד בשלהי שנת 2012; ואשר נפסקו לזכות המשיבה לאחר ניהול הליך משפטי שארך חמש שנים.

המשיבה הוסיפה וטענה כי אין בבקשה כל טיעון הנוגע למבקשת 1 ולכן יש לדחות את הבקשה על הסף ככל שהיא מתייחסת אליה. כמו כן, המשיבה עמדה על כך כי המדובר בבקשה לעיכוב ביצועו של סעד כספי אשר עיכובו הוא חריג במיוחד בהתאם להלכה הפסוקה.

באשר לסיכויי הערעור נטען כי הם נמוכים ביותר. בעניין זה סמכו המשיבים את ידם על פסק דינו של בית משפט קמא, תוך שנטען כי אין בערעור טיעון ענייני המבהיר במה שגה בית המשפט. בין היתר טענו המשיבים כי דמי השימוש נפסקו על יסוד חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט אשר הצדדים ויתרו על חקירתו; וכי בית משפט השלום קבע ממצאים עובדתיים מנומקים וחד משמעיים, על יסודם נקבע כי לא ניתנה למבקשים בעבר הרשאה כלשהי להחזיק חלק מהמקרקעין. בהסתמך על קביעה זו ניתן צו הפינוי אשר נותר על כנו בפסק הדין בערעור.

בהקשר זה המשיבה אף עמדה על כך כי המבקשים העלו טענות ביחס להרשאה שניתנה להם כביכול, עוד בשלב קדם המשפט בהליך שהתנהל בפני בית משפט קמא. עקב כך החליט בית משפט קמא בהחלטה מיום 19.7.2020 כי הקביעות העובדתיות של פסק הדין של בית משפט השלום לפיהן אין למשיבים זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין, לא בוטלו; וכי בית משפט שלום דחה בין היתר את הטענה לדיירות מוגנת – באופן המהווה מעשה בית דין.

ביחס למאזן הנוחות טענה המשיבה, ראשית – כי אין לזלזל בקניינה וכי מוטב היה שלא היו נטענות טענות לעניין מצבה הכלכלי האיתן. מעבר לכך, לשיטתה אין להחיל את החריג המצדיק לעכב את הבקשה במקרים בהם ייגרם למבקש נזק רב ובלתי הפיך מקיום פסק הדין. זאת משום שטענות המבקשים בכל הנוגע למאזן הנוחות נטענו באופן סתמי, ללא גילוי מפורט ומלא כנדרש. המשיבה עמדה על כך שלא הובאה כל ראייה לשווי בית המגורים. לטענתה מדובר בנכס ששוויו עולה בהרבה על גובה החוב הפסוק. עוד נטען כי לא בכדי ציינו המבקשים כי מדובר בנכס היחיד שהוא "בר מימוש", ולא טענו כי מדובר בנכס היחידי של המבקשים. בנוסף, לא הוצהר ולא הובאו ראיות ביחס לנכסים אחרים. היא הוסיפה כי בפני הערכאות הקודמות טען המבקש 2 כי הוא מנהל מוסך משגשג ורווחי. יתרה מכך, לשיטתה, יש לבחון האם המבקש 2 יכול לקבל מימון שיאפשר לו לפרוע את החוב, לרבות בהסתמך על זכויותיו בבית המגורים.

יצוין כי בהחלטה מיום 7.8.2023 ניתן על-ידי צו ארעי לעיכוב ביצועו של פסק הדין. עוד יצוין למען שלמות התמונה כי עובר להגשת הערעור בהליך שבכותרת, פתחה המשיבה בהליכי הוצאה לפועל לשם גביית החוב שנפסק לטובתה במסגרתם הוטל, בין היתר, עיקול על זכויותיו של המבקש 2 בבית המגורים.

דיון והכרעה

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

כידוע, נקודת המוצא היא כי אין בעצם הגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). על המבקש לחרוג מכלל זה להוכיח כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שאם תידחה הבקשה והערעור יתקבל, ייגרם לו נזק בלתי הפיך או שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 978/05 עירית תל-אביב יפו נ' גורן (1.12.2005); רע"א 4015/02 אוקו נ' שמי (28.5.2002)). בין שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר מקובל לראות במאזן הנוחות כבעל מעמד בכורה (ראו מיני רבים: ע"א 5432/16 סמואל נ' רונן, פסקה 16 (31.1.2017); ע"א 8797/16 אובצ'ינקוב נ' סופר (28.5.2018)).

על כך יש להוסיף, כי ככלל אין מקום לעיכובם של חיובים כספיים. זאת מאחר שההנחה לגביהם היא שתשלומם אינו יוצר נזק בלתי הפיך. יחד עם זאת, לכלל זה קיימים חריגים. לכן, חרף נקודת המוצא האמורה, גם כאשר מדובר בסעד כספי, יכול המבקש להוכיח שמאזן הנוחות תומך בעיכובו (ראו למשל: ע"א 4623/06 פז גז 1993 בע"מ נ' חודרה (7.8.2006); ע"א 5097/11 טלראן תקשורת (1986) בע"מ נ' צ'רלטון בע"מ (14.8.2011); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 372-371 (2012)). לצורך כך על המבקש להראות כי קיים חשש שאם יזכה בערעור יתקשה המשיב להשיב את הכספים; או כי לאור מצבו הכלכלי של המבקש עצמו, אם לא יינתן העיכוב עשוי להיגרם לו נזק שאינו בר-תיקון (למשל, במקרים בהם ביצוע פסק הדין צפוי לגרום למבקש העיכוב לקריסה כלכלית) (ראו מהעת האחרונה: ע"א 8099/22 הרב אבוחצירה נ' פקיד שומה – היחידה הארצית לשומה, פסקה 13 (25.4.2023); ע"א 1137/23 דרעי נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 17 (3.4.2023)).

בכל אחד משני סוגי הטענות הללו, על מבקש העיכוב להעמיד תשתית ראייתית מספקת ואין די בטענות בעלמא בדבר מצבו הכלכלי הרעוע של מי מהצדדים כדי להצדיק את הטיית מאזן הנוחות לטובתו (ראו למשל: ע"א 3314/18 א.דורי בנייה בע"מ נ' נתיבים דרום בע"מ, פסקה 11 (11.7.2018); ע"א 4603/22 הפועל ניר רמת השרון נ' פקיד שומה כפר סבא, פסקה 10 (10.7.2022)). זאת מאחר שנקודת המוצא לדיון היא כי ניתן פסק דין המשנה את המצב המשפטי ומחייב את בעל הדין שהפסיד לשלם לבעל הדין שזכה את הסכום הפסוק.

נפנה לבחון את השיקולים הללו להלן.

7.סיכויי הערעור – במקרה דנן, מבלי להידרש לשאלת סיכויי הערעור לעומקה, ניתן לציין בזהירות כי פסק הדין של בית משפט קמא מבוסס במידה רבה על ממצאי עובדה וקביעות מהימנות (הן ביחס לנזקים שנקבע שנגרמו למשיבה; הן ביחס לכספים שטענו המבקשים שהשקיעו במקרקעין; והן ביחס לדמי השימוש בהם חויבו המבקשים). לעניין דמי השימוש – המהווים את עיקר הסכום שעיכובו התבקש – קיבל בית משפט קמא את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט.

ככל שהערעור מתייחס לדחיית התביעה שכנגד שהגישו המבקשים ולפיצוי שנתבע בה בשל ביטול זכות ההרשאה, ובמידה מסוימת גם לשאלה האם על דמי השימוש להינתן רק ביחס למקרקעין או גם ביחס למבנה – טענתם העיקרית של המבקשים היא כי פסק הדין של בית משפט השלום, אשר קבע כי לא ניתנה זכות הרשאה שכזו – בוטל; ולכן לא ניתן היה להסתמך על הקביעות בו. כעולה מהאמור לעיל, בית משפט קמא קבע – הן בהחלטה מיום 19.7.2020, והן בפסק-דינו – כי פסק הדין של בית משפט השלום בוטל רק ביחס לטענות הכספיות של הצדדים ולא ביחס לפינוי המבקשים מהמקרקעין, על ההנמקה העומדת בבסיסה. סוגיה זו תצטרך להתברר במסגרת ההליך דנן, כאשר בשלב זה אינני סבורה כי ניתן לומר שדי בעוצמת הסיכוי שטענה זו תתקבל, כדי להיעתר לבקשה.

מכל מקום, שיקולי מאזן הנוחות הם כידוע השיקולים להם ניתנת הבכורה וכפי שיובהר להלן, לאור העדר תשתית ראייתית לטענות בהקשר זה – לא מצאתי שיש להיעתר לבקשה.

8.מאזן הנוחות – כאמור, הסעד שנפסק בבית משפט קמא הוא סעד כספי, כאשר כאמור נקודת המוצא היא שאין לעכב את ביצועו. המבקשים טענו כי חל בעניינו החריג לכלל, וזאת בעיקר בשל מצבם הכלכלי והטענה כי צפוי להיגרם להם נזק בלתי הפיך אם יידרשו לשלם את הסכום בו חויבו. זאת משום שלצורך תשלום פסק הדין יהיה על המבקש 2 למכור את הבית בו הוא מתגורר.

אכן, כאשר יש צורך במימוש נכסים לצורך ביצוע פסק דין, עלול להיווצר מצב בלתי הפיך. כך על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במימוש בית מגורים (ראו: ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ (29.4.2022)). ואולם, המבקשים – שהנטל מוטל עליהם להוכיח את הטענה – לא ביססו אותה ולא הוכיחו כי אין ביכולתם לפרוע את החוב בלא לממש את דירת המגורים. למעשה, המבקשים לא הביאו כל תימוכין להיעדר מקורות הכנסה אחרים לביצוע התשלום, והם אף לא העלו כל טענה ביחס ליכולתה הכלכלית של המבקשת 1 – אשר חויבה בפסק הדין ביחד ולחוד עם המבקש 2. כך, בין היתר, לא הוצגו מקורותיהם הכלכליים של המבקשים; תדפיסי חשבון הבנק; ועוד. כן לא הובהר האם ניתן יהיה לעשות שימוש בבית המגורים לצורך גיוס אשראי לשם פירעון החוב, באופן שלא יחייב את מימושו – למצער עד לדיון בערעור.

לאור האמור, ובהעדר תשתית עובדתית, אף לא מינימלית, שתתמוך בטענות בנוגע למצבם הכלכלי והצורך לממש את בית המגורים – המקרה שלפני אינו נמנה עם המקרים החריגים בהם יש לעכב את ביצוע פסק הדין.

9.אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בבקשה דנן בסך של 2,000 ₪.