ע"א 6092-22 ע"א 6092-22

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (השופט ח' שרעבי) אשר ניתן ביום 2.8.2022 בה"פ 49879-11-20, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבים 3-1. פסק דין זה מחייב את המערערים (בין היתר) לאפשר מעבר בדרך הגישה המוטורית בשכונת גבעת עדן שבזיכרון יעקב (להלן: דרך הגישה המוטורית או דרך הגישה) לחלקות המשיבים, כאשר דרך זו עוברת בחלקה 42 בגוש 11372 (להלן: חלקה 42) שהמערערים הם חוכריה.

העובדות

2.חלקה הארי של דרך הגישה המוטורית מושא דיוננו נמצא, כאמור, בחלקה 42 שבידי המערערים. המערערים רכשו את זכויותיהם בחלקה זו בשנת 2015. המשיבים 5-4 הם בעלי הזכויות בחלקה 40 – אשר גם בה עובר חלק מדרך הגישה המוטורית, אולם אלו, בניגוד למערערים, לא נקטו כל פעולה לחסימתה. המשיבים 3-1 (להלן: המשיבים) הם בעלי הזכויות בחלקות 46 ו-47, הסמוכות לחלקה 42; ודרך הגישה מעניקה להם נגישות מוטורית – להבדיל מרגלית – לחלקותיהם. דרך הגישה שימשה משיבים אלה ואת החוכרים שקדמו להם במשך כ-25 שנה, זאת עד לחודש אוקטובר 2020.

3.בחודש אוקטובר 2020 – ללא התראה מוקדמת – החליטו המערערים לחסום את דרך הגישה המוטורית בחלקתם. הדבר נעשה במסגרת עבודות שביצעו המערערים להקמת גדר תמך בחלקתם, אחרי שקיבלו לכך היתר מהוועדה המקומית. חסימת דרך הגישה המוטורית הותירה למשיבים נגישות רגלית בלבד לחלקותיהם, אשר כרוכה בשימוש בגרם מדרגות מפותל הכולל כ-50 מדרגות הממוקמות ברחוב הרקפת שבחלקה 45.

4.במסגרת ההליך קמא טענו המערערים כי דרך הגישה המוטורית נסללה בחלקתם ללא עיגון חוקי או סטטוטורי; כי היא אינה בטיחותית; וכי היא מעמידה אותם, כחוכריה של החלקה בה היא עוברת, בסיכון מפני תביעת נזיקין או תביעה אחרת, ככל שמאן דהוא ייפגע תוך מעבר או נסיעה בחלקתם. לחיזוק טענותיהם טענו המערערים כי דרך הגישה לחלקותיהם של המשיבים הוסדרה מאז ומעולם ברחוב הרקפת, בו גם הוסדרו חניות לרכביהם.

5.לצד התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, נדונה גם בקשת המשיבים לצו מניעה זמני נגד חסימת דרך הגישה המוטורית על ידי המערערים. במסגרת זו – ולאור העובדה שדרך הגישה נהרסה עקב העבודות שביצעו בה המערערים – הוסכם בין הצדדים, על סמך הצהרת המערערים, כי המערערים יהיו רשאים להמשיך בעבודות בדרך הגישה המוטורית על פי ההיתר שניתן להם ביחס אליה בכפוף להתחייבותם להכשירה מחדש על ידי החזרת המצב לקדמותו, ככל שיימצא כי למשיבים זכות לעבור בה.

פסק הדין קמא

6.לצורך הכרעה בטענות המשיבים ביחס לזכותם לעשיית שימוש בדרך הגישה המוטורית, בחן בית משפט קמא ארבע הצדקות שונות, לאמור: (א) זכות מכוח תוכנית סטטוטורית; (ב) זכות מכוח זיקת הנאה של שנים; (ג) זכות מכוח זיקת הנאה של כורח; וכן (ד) זכות מכוחה של הסכמה ורשות בלתי הדירים.

7.על סמך העדויות והממצאים שהוצגו לפניו, ולאחר בחינתו את הדין הקיים, קבע בית משפט קמא כי למשיבים עומדת זכות השימוש בדרך הגישה המוטורית מכוח החלופה הרביעית – הסכמה בלתי הדירה. במסגרת זו מצא בית המשפט, כעניין של עובדה, כי קיימת שרשרת של הסכמות בין בעלי הדין וחליפיהם אשר מבססות הסכמה בלתי הדירה כאמור, לאמור: הסכמות שניתנו לבעלי הזכויות המקוריים בחלקות; הסכמות בין בעלי הזכויות המקוריים לבין עצמם; וכן הסכמות בין רוכשי הזכויות מבעלי הזכויות המקוריים. לאור כל האמור, קיבל בית המשפט את התביעה וקבע את זכות השימוש של המשיבים בדרך הגישה המוטורית. לנוכח מסקנה כאמור, קבע בית המשפט כי העבודות שביצעו המערערים בתקופת הביניים, עד למתן פסק הדין קמא – במסגרתן הספיקו לבנות קירות תומכים בחלקתם תוך חסימת דרך הגישה וביטול חלקים ממנה – בוצעו שלא כדין. על יסוד קביעה כאמור, קבע בית המשפט כי המערערים חייבים כעת להכשיר את דרך הגישה בהתאם לדין ובהתאם להתחייבותם להשיב את המצב לקדמותו אשר ניתנה במסגרת ההליך.

8.בהתחשב בעבודות שביצעו המערערים בחלקה בתקופת הביניים, קבע בית משפט קמא כי הצדדים חייבים כעת לפנות במשותף – טרם הכשרת דרך הגישה ולצורך כך – ליועץ או מומחה לבטיחות בדרכים, וזאת תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין. כמו כן קבע בית המשפט את חלוקת העלויות בין הצדדים בשכרו של המומחה ובהכשרת דרך הגישה – כל זאת, לצד פסיקת הוצאות ההליך.

הבקשה לעיכוב ביצוע

9.המערערים מבקשים לשמור על המצב הקיים בשטח כעת עד אשר יוכרע ערעורם. במסגרת זו, טוענים הם כי היענות לבקשתם מתחייבת לנוכח העובדה שדרך הגישה חסרה הסדרה תכנונית כמתחייב על פי דיני התכנון והבניה. כמו כן טוענים המערערים כי פסק הדין קמא הינו שגוי וכי לערעורם סיכויים טובים להתקבל. בהקשר אחרון זה, הוסיפו המערערים וטענו כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם באופן חד-משמעי – זאת, מאחר שלדבריהם לא ייגרם למשיבים כל נזק באם ימתינו עם מימושו של פסק הדין קמא עד להכרעה בערעור, בעוד שמימושו של פסק הדין יוביל להכבדה משמעותית ומיותרת על המערערים, אם ערעורם יתקבל. לטענות אלה הצטרפו המשיבים 5-4, אשר כזכור לא נקטו בכל פעולה לחסימת דרך הגישה.

10.מנגד, המשיבים 3-1 מתנגדים באופן נחרץ לעיכוב ביצועו של פסק הדין קמא. לטענתם, מתן עיכוב הביצוע המבוקש יגרום להם עוול והכבדה בלתי סבירים. במסגרת זו, מדגישים המשיבים את הכלל הבסיסי המצוי בתקנה 145 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר מורה כי הגשת הערעור כשלעצמה איננה בגדר עילה לעיכוב ביצוע ההחלטה שעליה מערערים. לצד זאת טוענים המשיבים כי אין בנמצא כל נזק – בוודאי לא נזק בלתי הפיך – אשר צפוי להיגרם למערערים אם וככל שבקשתם דכאן תידחה. בהקשר זה, מזכירים המשיבים את התחייבות המערערים להכשרת דרך הגישה ככל שהתביעה תתקבל על ידי בית משפט קמא. בעניין זה, מוסיפים המשיבים ומדגישים כי המערערים הם אלו ששינו לרעה את מצבם תוך קביעת עובדות בשטח. עוד טוענים המשיבים כי טענותיהם של המערערים לפנינו אינן מבוססות ואף מטעות, שכן: דרך הגישה המוטורית איננה מסוכנת ואיננה תלולה; לא נדרשים כל הליכי היתר או רישוי לצורך הכשרתה מחדש; ועל כן לא מתקיימות הנסיבות שבכוחן להצדיק את עיכוב הביצוע המבוקש.

דיון והכרעה

11.דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

12.מבלי לקבוע מסמרות ביחס לסיכויי הערעור גופו, הגעתי לכלל מסקנה כי מאזן הנוחות נוטה באופן חד-משמעי לטובת שימור מצב-הדברים אשר היה קיים מזה שנים רבות – בטרם פעלו המערערים, כפי שפעלו, באופן חד-צדדי – ואשר אפשר את מעבר המשיבים לחלקותיהם בדרך הגישה המוטורית. מצב-דברים זה שונה אמנם על ידי המערערים בהתבסס על טענת זכות, אולם המערערים לא הקדימו את פעולתם החד-צדדית בעתירה לבית המשפט לקבלת סעד הצהרתי אשר בכוחו לאשש את טענתם. תחת זאת, הם עשו דין לעצמם בסברם כי הדין עמם.

13.שינוי הסטטוס-קוו שהיה קיים בשטח באמצעות אותה פעולה חד-צדדית שלל מן מהמשיבים את האפשרות לגישה נוחה לחלקותיהם. בנסיבות אלו, עיקרון ההגנה על הסטטוס-קוו – לצד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא באשר להסכמות אשר יצרו את אותו סטטוס קוו, ולצד ההסכמות הדיוניות אשר אפשרו את המשך ביצוע העבודות בניגוד לסטטוס קוו – מחייבני לדחות את הבקשה דנן. תוצאה זו מתחייבת גם לאור קביעתו של בית משפט קמא כי המערערים פעלו שלא כדין בחסימתם את דרך הגישה על ידי מעשה חד-צדדי.

14.זכויות במקרקעין לחוד, וההגנה על סטטוס קוו ישן, אשר מתקיים במקרקעין, לחוד; כפי שנאמר:

"התפיסה המקובלת של המשפט היא כי גם בעל זכות בקרקע אינו רשאי לעשות דין לעצמו כנגד מסיג גבול, אלא בנסיבות שמדובר בהן ב"פלישה טרייה" ובכפוף לתנאים דווקניים שרק בהתקיימם נחשב השימוש בכוח עצמי לנסבל. [...] וכך, נתונה לבעלים ולמחזיק כדין הגנה כנגד מסיג גבול, וכל אחד מהם זכאי לדרוש את החזרת המקרקעין אליו ממי שמחזיק בהם שלא כדין (סעיף 16 לחוק המקרקעין). החוק מכיר בעליונותם של בעלי זכות הבעלות והחזקה על פני מסיג גבול, אולם מימוש זכותם לקרקע הינה על דרך תביעה משפטית בערכאות לצורך קבלת צו לסילוק ידו של הפולש. על התובע מכוח זכות הנטל להוכיח את זכותו להחזיק בקרקע ואת היעדר זכותו של הנתבע, ועמידתו בנטל ההוכחה היא תנאי להצלחת התביעה. [...] הקו המאחד כללים אלה הוא הסתייגותו של המשפט מעשיית דין עצמית לתפיסת חזקה בקרקע. הדבר נכון בדרך-כלל לגבי תפיסת חזקה על-ידי מסיג גבול בין כלפי מחזיק בזכות ובין כלפי מחזיק בפועל; הוא נכון לגבי תפיסת חזקה על-ידי מי שטוען לזכות בקרקע גם כאשר תפיסתו נעשית כלפי מחזיק שלא בזכות. המשפט אומר גם לזכאי האמיתי לנכס כי עליו להיזקק להליכים משפטיים להוכחת זכותו לקרקע, ואין הוא יכול לעשות שימוש בכוחותיו העצמיים כדי לממש את זכותו" (ראו: רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827, 840-835 (2004), ההדגשות שלי – א.ש.; ראו גם: יהושע ויסמן "החזקה" מחקרי משפט טו 5, 43-42 (1999)).

15.סוף דבר: הבקשה נדחית. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים 3-1 בסך כולל של 5,000 ש״ח.