החלטה3 עמודיםנכלל בחיפוש

ע"א 612/02 אביטבול חנה נ. עזבון תלגיו לולו

ניתן ביום

בקצרה

סדר דין אזרחי · הארכת מועד להגשת דיון נוסףבקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בית המשפט דחה בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף. נקבע כי המועד הוא 15 ימים מיום מתן פסק הדין ולא ממועד המצאתו, וכי הארכתו מחייבת טעם מיוחד. סברה שגויה של בא כוח המבקשים לגבי מניין המועד וההשתהות בהגשה לא נמצאו כטעם מספיק, והמבקשים חויבו בהוצאות.

העובדות

פסק הדין ניתן ביום שמיעת המבקשים, ערעורם נדחה ללא תגובת הצד שכנגד. המבקשים קיבלו את פסק הדין כ-9 ימים לאחר מתן הפסק. הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר שניסיון הגשת עתירה לדיון נוסף נדחה בשל איחור.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם יש להאריך את המועד להגשת עתירה לדיון נוסף כאשר המבקשים קיבלו את פסק הדין לאחר תשעה ימים והגישו בקשה לאחר שהמועד חלף?
  2. 2.האם סברה שגויה של המבקשים לגבי מניין המועד מהווה טעם מיוחד להארכת מועד?

הלכות

  1. 1

    המועד להגשת עתירה לדיון נוסף הוא 15 ימים מיום מתן פסק הדין ולא ממועד המצאתו, והארכתו טעונה טעם מיוחד, כאשר בפירושה ננקטת גישה קפדנית ומצמצמת.

    ״המועד להגשת עתירה לדיון נוסף הוא 15 ימים לאחר מועד מתן פסק הדין, להבדיל ממועד המצאתו לידי בעלי הדין.״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    סברה שגויה של בא כוח המבקשים לגבי מועד ההגשה אינה יכולה להוות טעם מיוחד למתן ארכה, שכן הדין בנושא ברור.

    ״סברה כזו של המבקשים אינה יכולה להוות טעם מיוחד למתן ארכה, באשר הדין לעניין המועד להגשת עתירה לדיון נוסף הוא ברור.״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • דיון נוסף
  • הארכת מועד
  • טעם מיוחד
  • עתירה לדיון נוסף
  • מועד מתן פסק הדין
  • סדר דין

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

ב

בית המשפט העליון

בש"א

612/02

בפני:

כבוד הרשם עודד שחם

המבקשים

:

1. אביטבול חנה

2. סיגאוי אורי

3. שגיב יצחק

4. עזבון ויקטור סיגאוי

נגד

המשיבים

:

1. עזבון תלגיו לולו

2. עטר עליזה

בקשה

להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף

בשם

המבקשים: עו"ד צבי מנדל

החלטה

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשתה של עתירה לדיון נוסף.

העתירה נשוא הבקשה האמורה מתייחסת לפסק דין שניתן על ידי בית המשפט ביום 24.12.01. מן החומר שבפניי עולה כי פסק הדין ניתן ביום שמיעת המבקשים, אשר ערעורם נדחה בלא שנדרשה תגובת הצד שכנגד. לטענת המבקשים, נתקבל פסק הדין בידם ביום 2.1.02, ובקשתם לארכה הוגשה, לאחר שניסיונם להגיש עתירה לדיון נוסף, ביום 17.1.02, נדחה נוכח איחור בהגשת הבקשה.

המועד להגשת עתירה לדיון נוסף הוא 15 ימים לאחר מועד מתן פסק הדין, להבדיל ממועד המצאתו לידי בעלי הדין. הארכת מועד זה טעונה ביסוסו של טעם מיוחד (תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984). בפירושה של הוראה זו ננקטה גישה קפדנית ומצמצמת, אשר יסודה בצורך "למנוע את השהיית תוקפו של פסק דין סופי" (המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב(2) 569; ראו גם בש"א 553/99

בר נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ

דינים עליון נז 5).

המבקשים קיבלו את פסק הדין בחלוף 9 ימים ממועד נתינתו. גם על פי גירסתם, השנויה במחלוקת, לפיה לא ניתנו נימוקי פסק הדין בעת הדיון, עמדו לרשותם 6 ימים לצורך הכנת העתירה לדיון נוסף. אם לא היה די בפרק זמן זה לצורך הכנת עתירה לדיון נוסף, היה על המבקשים לפנות במהלכו לצורך קבלת ארכה. במקום זאת, לא פעלו המבקשים בדרך זו, ונטלו לעצמם ארכה של 9 ימים ביחס למועד הקבוע בדין להגשת העתירה. כך יוצא, כי הבקשה שבפניי הוגשה בחלוף לא פחות מ-12 ימים מן המועד להגשת עתירה לדיון נוסף. לא מצאתי הסבר ממשי לכך בטיעוני המבקשים שבפניי. בעקבות קריאת פסק הדין, האוחז כחצי עמוד, ואשר ניתן בלא שנתבקשה תשובת המשיבים, לא מצאתי ממש גם בטיעון, לפיו בחלוף ששה ימים מקבלת פסק הדין טרם הספיק בא כוח המבקשים לבחון בכובד ראש את הסוגיה לעומקה במידה שאפשרה לו לגבש עמדה בדבר הצורך בהגשת עתירה לדיון נוסף. לכן, גם בכך איני רואה הסבר מספק להשתהות המבקשים.

אציין, כי נסיבותיו של המקרה שבפניי שונות מנסיבות המקרה בבש"א 205/88

חברת בלו סקיי קראוון בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל,

פ"ד מב(2) 841, עליו מסתמכים המבקשים, שם הומצא פסק הדין למבקשים יומים בלבד לפניי חלוף המועד האחרון להגשת עתירה לדיון נוסף. משך הזמן שעמד לרשות המבקשים לצורך הכנת עתירה לדיון נוסף, ובכל מקרה לצורך גיבוש עמדתם בדבר הצורך בהגשת עתירה כאמור, היה ארוך במידה משמעותית מזו שבפרשת בלו סקיי. אכן, המבקשים ניסו להגיש עתירתם ביום ה-15 מאז קבלת פסק הדין בידם. יש להניח כי פרק זמן משמעותי לפני כן כבר גיבשו המבקשים את כוונתם להגיש עתירה לדיון נוסף. חרף זאת, עיכבו את פנייתם לבית המשפט. פעולה זו אינה עולה בקנה אחד עם הדחיפות לה ניתן לצפות ממי שעותר לארכה לצורך הגשת דיון נוסף, ומאיינת את האפשרות להכיר בקיומו של טעם מיוחד למתן ארכה. נוכח מצב זה, לא ניתן גם להקיש ממתן הארכה בעניין בלו קראוון אל המקרה שבפניי.

עוד אוסיף, כי לכאורה עולה מנסיבות העניין, כי המבקשים סברו כי עומדים לרשותם 15 ימים לצורך הכנת העתירה, אשר תחילתם ביום קבלת פסק הדין. אין הסבר סביר אחר לכך, שביום 17.1.02 הגיע בא כוח המבקשים עם עתירה מוכנה לשם הגשתה בבית המשפט, כאשר היה עליו לדעת כי המועד להגשת העתירה חלף זה מכבר באותו יום. סברה כזו של המבקשים אינה יכולה להוות טעם מיוחד למתן ארכה, באשר הדין לעניין המועד להגשת עתירה לדיון נוסף הוא ברור.

הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בהליך זה בסך 1,500 ₪. לסכום זה יצורף מע"מ כדין, והוא ישא הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום, י"ט אדר, תשס"ב (3/03/2002).

עודד

שחם

רשם

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (2 תיקים)

הלכות

  1. 1המועד להגשת עתירה לדיון נוסף הוא 15 ימים מיום מתן פסק הדין ולא ממועד המצאתו, והארכתו טעונה טעם מיוחד, כאשר בפירושה ננקטת גישה קפדנית ומצמצמת.
  2. 2סברה שגויה של בא כוח המבקשים לגבי מועד ההגשה אינה יכולה להוות טעם מיוחד למתן ארכה, שכן הדין בנושא ברור.