ע"א 6121/21 אורי כרמי נ. שלמה תחבורה (2007) בע"מ

בבית המשפט העליון

ע"א

6121/21

לפני:

כבוד השופטת י' עמית

כבוד השופטת ע' ברון

כבוד השופטת ד' מינץ

המערער:

אורי כרמי

נ

ג

ד

המשיבים:

1.שלמה תחבורה (2007) בע"מ

2.קרדן רכב בע"מ

3.פרי ירוחם - חברה לרכב בע"מ

4.קשר רנט א קאר בע"מ

5.אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ

6.קל אוטו שירותי מימון (1998) בע"מ

7.אלדן תחבורה בע"מ

משיב פורמלי:

8.היועץ המשפטי לממשלה

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ח' כבוב , ס"נ) מיום 24.5.2021 ב-ת"צ

7789-06-15

בשם המערער:

עו"ד שלומי אבני; עו"ד ערן פלסר

בשם המשיבה 1:

עו"ד יואל פרייליך

בשם המשיבה 2:

עו"ד אסף דהן

בשם המשיבה 3:

עו"ד אריאל פריש

בשם המשיבה 4:

עו"ד רותי ויסנביק שאולי

בשם המשיבה 5:

עו"ד עופר שפירא

בשם המשיבה 6:

עו"ד אוריאל מוזס

בשם המשיבה 7:

עו"ד יניב קליינבלט

פסק-דין

כבוד השופטת ע' ברון :

1.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 24.5.2021 (כבוד השופט ח' כבוב , ס"נ) בת"צ 7789-06-15, שבגדרו אושר הסדר פשרה בבקשה לאישור תובענה כייצוגית לפי סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן בהתאמה: ההסדר או

הסדר הפשרה; בקשת האישור; ו- חוק תובענות ייצוגיות ). הערעור מכוון כלפי גובה שכר הטרחה שפסק בית המשפט לבאי הכוח המייצגים.

הדיון בבקשת האישור ובבקשה לאישור הסדר הפשרה

2.

המשיבות הן חברות העוסקות בהשכרת רכב. על פי הנטען בבקשת האישור, המשיבות אינן מחזיקות ברשותן כלי רכב להשכרה שמותאמים להסעת אדם עם מוגבלות (להלן: רכבים נגישים ) – וזאת בניגוד למתחייב מסעיף 19יב(ה) לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 ומתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות רכב השכרה ואוטובוסים), התשע"ג-2012 (להלן בהתאמה: חוק

השוויון ו- תקנות השוויון ). בחלוף כחמש שנים מעת שהוגשה בקשת האישור, ולאחר שנערכו שלוש ישיבות מקדמיות, ביום 14.7.2020 הגישו הצדדים לבית המשפט את הבקשה לאישור הסדר הפשרה. הסדר זה גובש על ידם בתום הליך גישור שהתנהל לפני כבוד השופטת בדימוס הילה גרסטל (להלן: המגשרת ). כפי שיפורט להלן, מתווה הפשרה שהציעו הצדדים מושתת בעיקרו על שני נדבכים – האחד כולל הסדרה עתידית הדרגתית של החזקת רכבים נגישים, השני כולל פיצוי כספי לחברי הקבוצה.

על פי הסכמות הצדדים, הסדרת ההחזקה ברכבים נגישים תתבצע בשני שלבים: בשלב הראשון, בתוך 5 חודשים מהמועד הקובע (מועד הפיכת פסק הדין המאשר את הסדרה הפשרה לחלוט), כל אחת מהמשיבות תעמיד שני רכבים נגישים להשכרה לפי דרישה ובהתאם למועדים הקבועים בתקנות השוויון; כך, בין על ידי החזקה במישרין ובין על ידי התקשרות עם חברת השכרה אחרת. בשלב השני, בתוך 30 חודשים מהמועד הקובע, כל משיבה תחזיק רכבים נגישים בכמות הנדרשת ממנה לפי הוראות הדין. בלא לגרוע מהאמור, הצדדים הסכימו כי כל משיבה תהא רשאית לפנות לפי שיקול דעתה לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, לקבלת פטור מהחזקת רכבים נגישים (לפי סעיפים 19יג ו-19יד לחוק השוויון).

נוסף על האמור לעיל, הצדדים הסכימו על פיצוי לקבוצה בשווי 975,000 ש"ח. ראשית, המשיבות יעבירו סך של 450,000 ש"ח לקרן לניהול ולחלוקת כספים שהוקמה מכוח סעיף 27א לחוק תובענות ייצוגיות (להלן: הקרן ); הכספים ישמשו כתרומה לעמותות שעיקר פעילותן נוגעת לאנשים עם מוגבלות בניידות ומתניידים עם כיסא גלגלים. שנית, המשיבות יעניקו ללקוחותיהן הנחה בגובה 20% ממחיר השכרת רכב נגיש בישראל, וזאת למשך 30 חודשים; שווי הטבה זו הוערך בסכום כולל של 525,000 ש"ח והובהר כי אם סכום זה לא ינוצל במלואו – יתרת הכספים תועבר אף היא לידי הקרן.

עוד התחייבו המשיבות לצאת בקמפיין ציבורי שמטרתו הגברת המודעות לאפשרות לשכור רכב נגיש – שיכלול פרסום באתרי האינטרנט של המשיבות, וכן יזכה להתייחסות במסגרת פרסומים שוטפים של המשיבות, וזאת למשך 12 חודשים. לבסוף, הצדדים המליצו לפסוק למערער גמול בסך של 100,000 ש"ח ולבאי הכוח המייצגים ש כר טרחה בסך 700,000 ש"ח, שישולם במנגנון מדורג בהתאם לשלבי מימוש ההסדר.

3.

ביום 15.2.2021 הגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש ) את התנגדותו לאישור הסדר הפשרה (בהתאם להוראות סעיף 18(ד) לחוק תובענות ייצוגיות). לעמדת היועמ"ש, הסכמת הצדדים לאפשר החזקת שני רכבים נגישים בלבד לכל משיבה מהווה עבור חלק מהמשיבות אחוז קטן ביחס לרכבים שבבעלותן, ובכל מקרה מדובר בסטייה מהוראותיהן של תקנות השוויון. בעניין זה הובהר כי אין זה ראוי להכשיר באמצעות הסדר הפשרה פעולה העומדת בניגוד ברור להוראות הדין.

בהתייחס לפיצוי המוצע לקבוצה – היועמ"ש סבר כי מן הראוי לפצות את חברי הקבוצה בסכום גבוה יותר, הנותן ביטוי ראוי ל"הפרה ארוכת השנים מצד המשיבות (ממועד כניסת תקנות השוויון לתוקפן בחודש דצמבר 2012)" (סעיף 23 לעמדת היועמ"ש). בהקשר זה הוצע להעמיד את הפיצוי על סכום שלא יהיה נמוך באופן ניכר מהסכום שנחסך מהמשיבות, כתוצאה מהפרה ממושכת של חובתן להחזיק ברכבים נגישים.

המבקש והמשיבות הגישו את התייחסותם לעמדת היועמ"ש בימים 15.3.2021 ו-22.4.2021 בהתאמה.

4.

ביום 24.5.2021 הורה בית המשפט המחוזי על אישור הסדר הפשרה, בכפוף למספר הערות. לאחר שבחן אותו על כלל מרכיביו הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי הסדר הפשרה ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה, וכי הוא טומן בחובו תועלת ציבורית ניכרת.

עוד צוין בפסק הדין כי הסדר הפשרה הוא תוצר של הליך גישור ממושך, שבמסגרתו נערכו פגישות של המגשרת עם הצדדים וכן עם מומחים רלוונטיים ואף עם הנציבות. כן נקבע בפסק הדין כי בניגוד למשתמע מעמדת היועמ"ש, הסדר הפשרה משקף בצורה ראויה את הסיכויים והסיכונים של הצדדים בהליך:

"טענתו של היועץ המשפטי לממשלה לפיה תקופת הביניים במסגרתה תהיינה המשיבות מחויבות להחזיק אך שני רכבי הסעה נגישים עוקפת את הוראות תקנות השוויון – מגלמת הנחה לפיה המשיבות הפרו את הוראות התקנות והן מחויבות בהחזקת מספר רכבי הסעה נגישים גבוה יותר משני רכבים כאמור. עם זאת, הטענות המועלות בבקשת האישור לא הוכחו, וכן הועלו למולן טענות הגנה רלוונטיות שלא הופרכו, על ידי המשיבות. בתוך כך למשל, טענת המשיבות לקיומם של פטורים בחוק השוויון, שחלים על המשיבות.

...

משוכה נוספת שהיה על המבקש להתגבר עליה לו היה מנוהל ההליך עד תום היא סוגיית הנזק לחברי הקבוצה, משוכה שאינה חפה מאתגרים, וזאת בפרט לאור הגדרתה הרחבה של הקבוצה" (בפסקה 44 לפסק הדין).

5.

בכל הנוגע לפסיקת גמול ושכר טרחה – נקבע בפסק הדין כי יש הצדקה לפסוק סכומים משמעותיים למערער ולבאי הכוח המייצגים, וזאת בשים לב לתועלת הציבורית הגלומה בהסדר הפשרה, כדלקמן:

"מתווה הפשרה המוצע על ידי הצדדים מגלם רכיבים נוספים שאינם פיצוי כספי גרידא, וכוללים תועלת חברתית משמעותית בסוגיה ציבורית בעלת חשיבות -

קידום עקרון הנגישות ושיפור איכות חייהם של בעלי מוגבלויות. כך, הסדר הפשרה מקדם את סטנדרט ההתנהלות הרצוי של חברות השכרת רכב בקשר עם חובותיהם לפי חוק השוויון ותקנות השוויון, קובע קמפיין נגישות שייעודו העלאת הביקוש לרכבי הסעה נגישים ומימוש עקרון הנגישות על ידי בעלי מוגבלויות, וכן מאפשר העברת סכום כספי משמעותי לקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות המתניידים על כיסא גלגלים" (בפסקה 55 לפסק הדין).

עם זאת, בית המשפט מצא להפחית את שכר הטרחה המוצע ב-200,000 ש"ח, כך שיעמוד על 500,000 ש"ח; וכן נקבעו בפסק הדין הוראות לתשלום מדורג של שכר הטרחה בהתאם להתקדמות בביצוע ההסדר. בד בבד, הורה בית המשפט המחוזי על הגדלת סכום התרומה לקרן ב-200,000 ש"ח נוספים, כך שיעמוד על 650,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו.

הטענות בערעור

6.

כאמור בפתח הדברים, הערעור מתמקד בגובה שכר הטרחה שנפסק לטובת באי הכוח המייצגים ; ולטענת המערער שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי יש להפחית מגובה שכר הטרחה שעליו המליצו הצדדים. על פי הנטען, הסדר הפשרה גובש בהליך גישור ממושך ומעמיק, וזכה לברכתה של מגשרת מנוסה ומקצועית; ועוד נטען כי ראוי לתת משקל משמעותי להמלצותיה, במיוחד בהתחשב בכך שפסק הדין ניתן על ידי מותב שונה מזה שלפניו התנהל ההליך במשך כחמש שנים, בשל פרישתו לגמלאות של השופט שישב בדין לכתחילה. המערער עומד על מורכבות ההליך והחשיבות הציבורית הגלומה לגישתו בהליך הייצוגי שבו מדובר, ולגישתו שכר הטרחה המוצע אינו חורג מהמקובל בפסיקה בנסיבות דומות. לנוכח האמור, ובשים לב לכך שבית המשפט מצא כי ההסדר ראוי ודחה את הצעת היועמ"ש להגדלת הפיצוי לקבוצה, לגישת המערער לא היה מקום להתערבות בשכר הטרחה שעליו המליצו הצדדים.

יצוין כי לאחר הגשת הערעור, ביום 5.10.2021 הגישו הצדדים "בקשה משותפת לאישור הסדר דיוני מוסכם" שלפיה תבוטל בהסכמת המשיבות "התערבותו" של בית המשפט המחוזי בשכר הטרחה המומלץ ובסכום התרומה שיועבר לידי הקרן. יובהר מיד כי בניגוד לאמור בכותרת הבקשה, לא מדובר בהסדר "דיוני" כלל ועיקר – כי אם בהסדר מהותי שנועד להביא לקבלת הערעור בלא דיון בנימוקי הערעור לגופם. אלא שלהסכמות מסוג זה אין מקום בערעור על פסק דין שעניינו באישור הסדר פשרה בהליך ייצוגי – וזאת לנוכח "בעיית הנציג" האינהרנטית להליך מסוג זה, והחשש הנובע מכך שהתובע המייצג ובאי הכוח המייצגים יפעלו להגדלת סכומי הגמול ושכר הטרחה על חשבון הפיצוי לחברי הקבוצה. מן הראוי לציין בהקשר זה את תקנה 11(ד) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010, המורה בין היתר כי " בקשת מערער לחזור בו מערעור על החלטת בית המשפט שלא לקבל בקשה לאישור, וכן הסכמת בעלי הדין על קבלת ערעור על החלטת בית משפט לקבל בקשה לאישור, טעונות אישור של בית המשפט שלערעור" .

הדברים יפים לענייננו מקל וחומר, בהינתן החשש האמור מפני קידום טובתם האישית של מייצגי הקבוצה על חשבון האינטרס של חבריה, כאשר לצד השני "אין אינטרס ממשי להתנגד לדרישת שכר הטרחה שמציג עורך הדין" (ע"א 7615/11 גלבוע נ' החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ , פסקה 6 (16.12.2012); ע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' רייכרט , פ"ד סה(2) 681, 683 (2012)).

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בערעור ובנספחיו, מצאנו לנכון לדחות את הערעור על יסוד האמור בו, בלא צורך בתשובת המשיבות, וזאת מכוח הסמכות הנתונה לנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

העקרונות המנחים לפסיקת גמול לתובע מייצג ושכר טרחה לבא כוח מייצג קבועים בסעיפים 23-22 לחוק תובענות ייצוגיות. כידוע אין עסקינן ברשימה ממצה של שיקולים, ופסיקת הגמול ושכר הטרחה נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בהתאם למכלול נסיבות המקרה הקונקרטיות. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בנוגע לסכום ההוצאות ושכר הטרחה, והלכה זו כוחה יפה גם בהליכים המוגשים מכוח חוק תובענות ייצוגיות (רע"א 582/20 תלרז נ' שופרסל בע"מ , פסקה 7 (25.7.2021)). אמנם בהליכים מסוג זה מתחם ההתערבות בפסיקת גמול ושכר טרחה הוא רחב יותר בהשוואה להליכים אזרחיים "רגילים" – בהינתן השלכות הרוחב של ההליכים הייצוגיים (ראו, למשל: ע"א 689/16 נסאר נ' עיר השעשועים בע"מ , פסקה 15 (7.5.2018); ע"א 3640/13 ארגס נ' יוניליוור ישראל מזון בע"מ , פסקה 3 (7.1.2014)); ואולם, המקרה דנן אינו מצדיק התערבות כאמור.

8.

ניכר מפסק הדין כי ההכרעה לעניין שכר הטרחה מבוססת על מכלול השיקולים הרלוונטיים המנויים בחוק תובענות ייצוגיות ובפסיקתו של בית משפט זה. בתוך כך ציין בית המשפט המחוזי את התועלת שצמחה לחברי הקבוצה מהסדר הפשרה; את משך הזמן שבו נוהל ההליך; ואת העובדה שהצדדים השכילו לפנות להליך גישור כבר בשנת 2017, ושהתקיימו "מספר גלגולי גישור בין הצדדים ומעל ל-20 ישיבות גישור". יובהר כי שכר הטרחה שנפסק לטובת באי הכוח המייצגים על יסוד שיקולים אלה הוא בסכום משמעותי (500,000 ש"ח), וכי יש בו משום ביטוי הולם לחשיבות החברתית הגלומה בהליך הייצוגי ובתועלת הציבורית שהושגה. נראה כי סכום זה אף תואם את מורכבותו של ההליך, את הטרחה וההוצאות שהוציאו באי הכוח המייצגים, ואת הסיכון שנטלו על עצמם בהגשת ההליך וניהולו. משאלה פני הדברים, אין זה המקרה המתאים להתערבותה של ערכאת הערעור בשיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית בפסיקת גמול ושכר טרחה.

בלא לגרוע מהאמור לעיל, יצוין כי הגדלת הפיצוי לקבוצה על חשבון שכר הטרחה לעורכי הדין המייצגים, עומדת לכאורה בסתירה לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין מקום להתערבות בהטבה לקבוצה שעליה הסכימו הצדדים. עם זאת, ובניגוד למשתמע מטענות המערער, לא מדובר בשיבוש של מאזן הסיכויים, הסיכונים והתועלות לקבוצה. בוודאי לא מנקודת המבט של חברי הקבוצה – שהתועלת שצמחה להם מן ההסדר רק גדלה. גם לא מנקודת מבטן של המשיבות – שכן לא חל כל שינוי בסכום הכולל שבו הן "קנו" את הפשרה בהליך. ואשר לבאי הכוח המייצגים – הסכמות הצדדים בנוגע לגמול ושכר טרחה הם בגדר המלצה בלבד, ואין לעורכי הדין זכות קנויה כלשהי כי השכר שעליו המליצו בהסדר הפשרה אמנם יאושר בסופו של יום על ידי בית המשפט. מכאן שהפחתת שכר הטרחה המומלץ ובמקביל הגדלת הפיצוי לקבוצה באותו שיעור, אינן פוגעות בזכויות מי מהצדדים ואף משפרות את התועלת שצמחה לקבוצה ולציבור מן ההסדר.

סוף דבר

9.

התוצאה היא שהערעור נדחה בלא צורך בתשובה מאת המשיבות. בשים לב למתכונת הדיונית שבה ניתנה ההכרעה, לא ייעשה צו להוצאות .