ע"א 6124/04 עדן חשמל בע"מ נ. איתן ארז, עו"ד

בהליך שבפני מתעורר הצורך להכריע בדרך הראויה לתקיפת החלטה של בית המשפט המחוזי.

המבקשים-המערערים והמשיבים 2 ו-3 (להלן- המשיבים) היו שותפים בעסק למכירת מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, שפעל תחת השם סן-שרון בע"מ (להלן- העסק המשותף). בין השותפים התגלעו מחלוקות, שהובילו לתביעה שהגישו המשיבים כנגד המערערים. במהלך הדיון בתביעה, הגיעו הצדדים להסדר, לפיו מונה המשיב 1 (להלן- עו"ד ארז) למנהל מיוחד ולמפרק של העסק המשותף, ולבורר יחיד בכל הסכסוכים שבין הצדדים, לרבות אלו הנוגעים לעסק המשותף. בהסדר צויין כי הוא מהווה גם הסכם בוררות. ההסדר אושר בבית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין ביום 16.04.98.

עו"ד ארז פעל כמנהל מיוחד לחיסול העסק המשותף ולמכירת המלאי בין חודש אפריל 1998 לחודש יולי 1998. בחודש אוקטובר 1998 החל עו"ד ארז לנהל את הליך הבוררות בין הצדדים. ההליך הסתיים ביום 15.1.03 בפסק בוררות, בו התקבלה תביעת המשיבים ונדחתה תביעת המערערים. הצדדים פנו בהליכים ביחס לפסק הבוררות לבית המשפט המחוזי. הליכים אלה עודם תלויים ועומדים. בד בבד, הגישה המערערת 1 לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות למנהל המיוחד. הבקשה נדחתה תוך חיובה וחיוב מנהלה, הוא המערער 2, לשלם הוצאות ושכ"ט עו"ד, כשהחיוב לכל אחד מהם הוא נפרד.

בעקבות דחיית הבקשה פנו המבקשים-המערערים בערעור ובבקשת רשות הערעור שבכותרת, תוך שהם מציינים כי בקשת רשות הערעור הוגשה "לשם הזהירות בלבד". משכך, נתבקשו הצדדים להביע את עמדתם בשאלת דרך התקיפה המתאימה להחלטת הערכאה הקודמת. בהקשר זה מתעוררת השאלה האם החלטת הערכאה הקודמת מהווה "פסק דין", עליו ניתן לערער בזכות, או שמא מדובר ב"החלטה אחרת", שלגביה נדרשת רשות ערעור.

הדין הקובע את הליכי התקיפה לגבי החלטות מן הסוג הנדון הוא הדין הכללי. על פי דין זה, השאלה הקובעת לעניין הליך התקיפה היא, האם בפנינו פסק דין, עליו ערעור בזכות, או החלטה אחרת, עליה ערעור ברשות בלבד. אמת המידה להבחנה בין שני סוגי ההחלטות הוא "האם נסתיים הדיון בענין התלוי ועומד בפני בית המשפט?" (דברי כב' השופט זוסמן בע"א 226/61 דורון נ' צחובל פ"ד טז 1911, בעמוד 1920; ראו גם זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, ירושלים 1995, בעמ' 756).

אמת מידה זו אינה מתאימה להחלטות אשר ניתנו לאחר מתן פסק-דין בהליך. זהו המקרה שבפניי, שכן הבקשה למתן הוראות הוגשה לאחר מתן תוקף של פסק-דין להסדר שגובש בין הצדדים. במצב זה, לא חל בדרך כלל המבחן הדיוני הנזכר לעיל, וחל מבחן מהותי, אשר עניינו בשאלה האם ההחלטה הרלוונטית טפלה לפסק הדין העיקרי שקדם לה, או שמא מדובר בהחלטה אשר מבחינת מהותה היא פסק דין, אשר יש מקום להכיר לגביו בערעור בזכות (ראו בש"א 4146/94 שלדון ג. אדיסון נ' אהרן ריינהולד, פ"ד מט (1) 299; דוד קנטור נ' חבצלת מוסדות תרבות וחינוך של השומר הצעיר, דינים עליון, כרך נז, 319; ע"א 2817/98 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152). כפי שצוין בעניין מימון, "מקום בו ההחלטה נושא הערעור טפלה לפסק הדין העיקרי שקדם לה, וכאשר ההחלטה במחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעשתה בפסק הדין המוקדם, או אז אין ההחלטה המאוחרת משום פסק-דין חדש ונוסף באותו התיק, אלא רק 'החלטה אחרת', אשר ערעור עליה יתכן ברשות בלבד". לעניין זה, הגישה הבסיסית היא כי החלטה המכריעה בנוגע לביצוע פסק הדין הינה החלטה טפלה במובן האמור, וככזו ניתנת לערעור ברשות בלבד.

בענייננו, הבקשה נשוא ההליך שבכותרת נוגעת באופן מפורש לביצועו של פסק הדין, והינה החלטה הטפלה לו. אכן, גם לשיטת המבקשים-המערערים "כל עתירותיה של המערערת בבקשתה למתן הוראות עסקו בתקופת הניהול המיוחד ונגעו לפעולות שהיה על המנהל המיוחד לבצע על-פי הסדר הפשרה ואותן לא השלים" (ראו סעיף 8 לתגובת המערערים בהליך שבפניי). משכך, החלטתה של הערכאה הקודמת הינה "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות.

עם זאת, יש להבחין בין עניינה של המערערת 1 לבין עניינו של המערער 2. מן התיק שבפניי עולה כי יש ממש בטענתו של המערער 2 כי חויב בהוצאות ההליך בלא שהיה בעל דין. במצב דברים זה, עומדת למערער 2 זכות ערעור על פסק הדין, נוכח אימוצה של הגישה הפונקציונאלית, המגדירה בצורה רחבה את מהותו של צד שלו נתונה זכות הערעור (ראו בש"פ 655/88 מחמוד סארי חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (1) 670; ע"א 4845/95 ו-ע"א 4846/95 שמחה ניר עו"ד נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (2) 639). למערער 2 זכות עצמאית לערער על חיובו בהוצאות, זכות הנובעת מהפגיעה שהחיוב הסב לו. משכך, תרופתו של המערער 2 היא בערעור על פסק דינה של הערכאה הקודמת בעניינו שלו.

העולה מכל האמור לעיל הוא כי בקשת הרשות לערער נותרת בעינה. המערער 2 יגיש, תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו, ובהם ימי הפגרה, הודעת ערעור מתוקנת בערעור האזרחי, ממנה תימחק מערערת 1. הודעת הערעור תוגבל לסוגיית ההוצאות בלבד.