ע"א 6193/21פלוני נ. פלוני

1.

המבקשת הגישה בשנת 2015 תביעה אזרחית נגד המשיב 1 (להלן: המשיב ) בטענה כי אנס אותה ונגד המשיבים 3-2 (להלן: המדינה ) בטענה כי חקירת המשטרה והחלטת הפרקליטות לסגור את התיק נגד המשיב הייתה רשלנית. לטענת המבקשת בכתב התביעה, בעקבות האונס והתנהלות המדינה, היא סובלת מפגיעה נפשית קשה. ביום 24.5.2021 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ע' כהן ) את התביעה. בית המשפט עמד על השתלשלות האירועים שהובילה לסגירת התיק ולדחיית הערר שהגישה המבקשת – ומצא כי לא נפלה טעות במסקנה שבחומר החקירה לא היו די ראיות להעמדת המשיב לדין פלילי. עוד דחה בית המשפט את תלונות המבקשת ביחס לחקירת המשטרה בפרשה. בית המשפט בחן את עדות המבקשת, את עדות המשיב, את חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו ואת התנהלות המבקשת לאחר האירוע ומצא כי גרסת המבקשת לא הוכחה. בית המשפט חייב את המבקשת בהוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח למשיב ובסך 20,000 ש"ח למדינה. לאחר מתן פסק הדין נשלח למבקשת חיוב בתשלום אגרה בסך כ-41,000 ש"ח (להלן: האגרה ).

2.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ולצדו הגישה בקשה לעיכוב ביצוע – היא הבקשה שלפניי. המבקשת עותרת לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות וכן להורות על "עיכוב הליכי גביית האגרה". לטענת המבקשת סיכויי ערעורה טובים, וזאת בשל שגגות רבות שנפלו כנטען בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אשר הובילו לדחיית גרסתה – הן ביחס למעשיו של המשיב, הן ביחס להתרשלותה של המדינה. אשר למאזן הנוחות, טוענת המבקשת כי יכולותיה הכלכליות דלות, כי היא מתקיימת מקצבת נכות וכי חשבונה מצוי ביתרת חובה. לדבריה, בנסיבות אלו, תשלום הוצאות המשפט והאגרה יגדיל עד מאוד את התחייבויותיה. עוד נטען כי המשיב הוא אדם אמיד מאוד, ומשכך לא יגרם לו נזק כתוצאה מעיכוב התשלום; וכי הדברים נכונים גם ביחס למדינה.

3.

התבקשו תשובות. המשיב טוען כי הוא אדם פרטי שנגרר בעל כורחו להליך סרק. סיכויי הערעור לדבריו אפסיים, וזאת מאחר שהוא מופנה בעיקרם של דברים לממצאי העובדה שקבע בית המשפט המחוזי, ובאלה אין מקום להתערב. בכל הנוגע למאזן הנוחות, טוען המשיב כי המסמכים שצורפו לבקשה לא מלמדים על מצבה הכלכלי האמתי של המבקשת, ובכלל זאת לא ברור כיצד היקף חיוביה בכרטיסי אשראי עולה בקנה אחד עם טענתה לחסרון כיס. לדבריו, בנסיבות אלו, אין מקום להורות על עיכוב תשלום ההוצאות. המדינה טוענת אף היא שיש לדחות את הבקשה. לטענתה, כעולה מפסק הדין של בית המשפט המחוזי, טענות המבקשת נבחנו והוכרעו בקביעות עובדתיות ברורות. לדברי המדינה, הודעת הערעור מופנית לקביעות עובדה ומהימנות. אשר למאזן הנוחות, מדגישה המדינה כי מדובר בעיכוב ביצוע של חיוב כספי, ושאין המקרה דנן נמנה עם המקרים החריגים שבהם יורה בית המשפט על עיכוב כאמור.

יוער כי עובר להגשת תשובת המדינה, התבררה בקשת המשיב למחיקת הערעור על הסף, מחמת איחור בהגשתו. ביום 3.2.2022 דחתה כב' הרשמת ש' עבדיאן את הבקשה. עוד דחתה כב' הרשמת את בקשת המבקשת לפטור מהפקדת ערובה וזאת, בין היתר "משום [שהמבקשת – ע' פ'] לא הניחה תשתית עובדתית מלאה באשר למצבה הכלכלי. בין השאר, [המבקשת – ע' פ'] לא פירטה אודות הוצאותיה (ומדובר בסכומים לא מבוטלים), והאם יש באפשרותה להיעזר בסביבתה הקרובה לצורך הפקת הערובה". עוד יצוין כי ביום 20.2.2022 הגישה המבקשת הודעה על צירוף מסמכים עדכניים שנוגעים למצבה הכלכלי ולמצבו הרפואי של אביה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן. אכן, כפי שמציינים המשיבים, ככלל, כאשר מבוקש עיכוב ביצוע של פסק דין המטיל חיוב כספי (ובכלל זאת, עיכוב תשלום הוצאות המשפט), לא ייעתר בית המשפט לבקשה אלא במקרים חריגים (ראו, למשל: ע"א 5074/21 פישר נ' ברבי , פסקה 5

(11.8.2021) ). עם זאת, ואף מבלי לטעת מסמרות בסיכויי הערעור, אני סבור שהמבקשת הניחה תשתית עובדתית מסוימת (הגם שאינה מלאה) שלפיה מצבה הכלכלי אינו מהמשופרים, ותשלום הוצאות המשפט בעת הנוכחית יפגע בה באופן ממשי. משאלה הם פני הדברים, ובמכלול נסיבות העניין, מצאתי להורות על עיכוב תשלום הוצאות המשפט עד להכרעה בערעור. אשר ל"עיכוב" תשלום האגרה – המבקשת לא התייחסה בבקשתה לשאלת הסכמות להורות על עיכוב תשלום זה (ראו והשוו: ע"א 9304/20 פלונית נ' המרכז הרפואי בית חולים "וולפסון" , פסקה 7

(21.1.2021); ע"א 2624/18 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הרווחה , פסקאות 8-5 (2.5.2018); ע"א 1339/14 מאור נ' חברת אמישרגז גז טבעי בע"מ , פסקה 2 (6.1.2015) (להלן: עניין מאור )). על פני הדברים, נראה כי לפני המבקשת הייתה פתוחה הדלת להגיש בקשה בעניין לבית המשפט המחוזי (ראו למשל: עניין מאור , פסקה 3; ע"א 2424/13 אשקר נ' ביה"ח הצרפתי נצרת , פסקה 6 (11.2.2014)). משכך, מצאתי להורות, לפנים משורת הדין, ובשים לב לנסיבות האישיות של המבקשת, על מתן ארכה בת 14 ימים לתשלום האגרה, ובמהלך תקופה זו תוכל המבקשת לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה מתאימה (ראו והשוו: ע"א 3567/19 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות , פסקה 4 (23.6.2016) ). ברי כי איני מביע עמדה לגופה של בקשה כאמור, ככל שתוגש.

אני מורה אפוא על עיכוב תשלום הוצאות המשפט עד להכרעה בערעור ועל הארכת המועד לתשלום האגרה. בנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.