ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6298/9 5
בפני: כבוד המשנה-לנשיא ש' לוין
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופטת ד' דורנר
המערער: עמר צאלח
נגד
המשיבים: 1. שם טוב דוד
2.אררט חברה לביטוח בע"מ
ערעור על פסק-דין בית-המשפט
המחוזי בנצרת מיום 1.8.95
בת.א. 161/89 שניתן על-ידי כבוד
השופט ג. גינת
תאריך הישיבה: א' בשבט תשנ"ח (28.1.1998)
בשם המערער: עו"ד א' רף
בשם המשיבים: עו"ד מ' זינגר
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
1.המערער, יליד 1965, תושב הכפר צור שליד טול-כרם, נפגע בתאריך 9.9.1995. הפציעה אירעה במהלך עבודתו של המערער בריסוס במשתלה בשירותה של חברת ברייר, כאשר התפוצץ צינור מכונת הריסוס שהופעלה על-ידי טרקטור. המערער, ששאף את הזרחן האורגני שהתפזר, הורעל. ההרעלה הביאה לשיתוק שתי כפות רגליו. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לו נכות לצמיתות בשיעור 50%. שיעור הנכות הוגדל מכוח תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז1956-, ל75%-.
2.המערער תבע את נזקיו מן המשיבים (בעל הטרקטור והמבטחת שלו) בבית-המשפט המחוזי בנצרת, בטענה כי מדובר בתאונת-דרכים.
הגם שטענה זו התקבלה, התביעה נדחתה. זאת, משום שבית-המשפט (השופט גדעון גינת) מצא כי שיעור הפיצויים המגיעים למערער בגין כאב וסבל, הפסד השתכרות, הוצאות נסיעה, הוצאות בני-המשפחה, הוצאות התאמת בית-מגורים, עזרת צד שלישי והוצאות רפואיות מסתכם בסך 868,216 ש"ח, וסכום זה נמוך מגימלאות המוסד לביטוח לאומי ותשלומים תכופים ששולמו למערער, המסתכמים בסך 934,553 ש"ח.
3.בפתח ערעורו על פסק-דין זה טען המערער כי על השופט גינת היה לפסול את עצמו מלהמשיך לדון במשפט כיוון שבפשרה שהציע לאחר שהוגשו תצהיריהם של עדי התביעה גילה דעתו כי גיבש לעצמו דעה באשר לפיצוי הראוי.
כן טען המערער כנגד סכומי הפיצויים שנפסקו בשל כל אחד מרכיבי הנזק, למעט הפיצוי עבור כאב וסבל.
4.טענת הפסילה אינה יכול להתקבל. שכן, שומה היה על המערער לנקוט בהליכים לפי תקנה 471א לתקנות סדר-הדין האזרחי, תשמ"ד1974-; כדי להפיס את דעתו של המערער יש לציין שאף אם היה נוקט בהליך המתאים לא היה כל סיכוי שערעורו יתקבל.
כידוע, שופט הדן במשפט אזרחי אמון על עשיית פשרה בין הצדדים בכל שלב משלבי המשפט. הצעת פשרה אינה מלמדת על אפשרות ממשית לקיומה של דעה מוקדמת ואין היא מקימה עילת פסילה. ראו רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה , פ"ד מד(3) 759, בע' 761; ע"א 592/94 גינזברג נ' בן יוסף (לא פורסם).
5.לגוף העניין, להוציא באשר לרכיב הפסד ההשתכרות בעתיד, לא מצאתי עילה להתערב בפיצויים שנפסקו למערער.
בית-המשפט המחוזי חישב את הפיצויים שפסק בגין רכיבים אלה על-יסוד ממצאים עובדתיים שקבע, והסכומים שנפסקו הינם סבירים.
6.לעומת זאת, הסכום שנפסק בשל אובדן השתכרות בעתיד אינו משקף את פוטנציאל השתכרותו של המערער, שבעת פציעתו היה בן 20 בלבד.
אף הנחת בית-המשפט המחוזי כי למערער, שהיה עובד כפיים, נותר בנכותו הקשה כושר השתכרות בשיעור 25%, אינה מציאותית.
7.המערער העיד על עצמו כי עבד בשלושה מקומות עבודה. בית-המשפט המחוזי דחה עדות זו וקבע כי מקור הכנסתו היחיד היה השכר שקיבל מחברת ברייר, שבספטמבר 1985 הגיע לסך 300.24 ש"ח לחודש. בית-המשפט חישב את הפסדו של המערער על-יסוד שיערוך הסכום הנ"ל ליוני 1995, שהסתכם בסך 1,237 ש"ח. זאת, על אף אישור שהמציא המערער מאת חברת ברייר, שעל-פיו לו המשיך המערער, שהצטיין בעבודתו, לעבוד במשתלה, היה משתכר כ- 2,500 ש"ח לחודש.
בית-המשפט המחוזי לא היה מוכן לסמוך על אישור זה, הואיל ומדו"ח שירות התעסוקה לחודש מאי 1994 עלה כי חברת ברייר שילמה לעובדיה סכומים הנמוכים במידה רבה מן הסכום שצוין באישור.
המערער הזמין את מנהל החברה לעדות. ואולם, משלא התייצב הלה בשל שירות מילואים, לא נענה בית-המשפט המחוזי לבקשה לדחות את הדיון כדי לאפשר את שמיעת עדותו.
8.לנוכח עמדת בית-המשפט כי אישור החברה אינה ראיה מספקת להוכחת שכרו של המערער, מוטב היה לדחות את הדיון כדי לאפשר למערער להשמיע את מנהל החברה כאשר ביקש. אך יהיה עניין זה כאשר יהיה, שיטת השיערוך בה נקט בית-המשפט המחוזי אינה משקפת את כושר השתכרותו של המערער. שכן, בעשר השנים שחלפו מאז נפצע המערער השכר הממוצע במשק עלה במידה ניכרת על עליית מדד המחירים לצרכן. כך עולה הן מן השינויים בשכר הממוצע במשק בתקופה הנדונה והן מדו"ח שירות התעסוקה שעליו הסתמך בית-המשפט המחוזי, ממנו עולה כי בחודש מאי 1995 שילמה חברת ברייר לפועל שעבד עבודה מלאה שכר של 1,685 ש"ח.
זאת ועוד: כאמור, המערער היה בן 20 ביום פציעתו. אף אם בית-המשפט המחוזי לא קיבל את עדותו כי בתקופה זאת עבד עבודות נוספות, הרי סביר הוא להניח כי בעתיד היה משלים את שכרו מעבודתו במשתלה - שהיה נמוך גם לאחר שערוכו על-סמך העלייה בשכר הממוצע במשק - בעבודות נוספות.
עם זאת, בהיות המערער תושב השטחים המוחזקים, חישוב אריתמטי של הפסדיו במשך 41 השנים שנותרו מיום מתן פסק-הדין ועד הגיעו לגיל 65, אינו מציאותי. בנסיבות מקרה זה מוטב לקבוע פיצוי גלובלי, בהתחשב בפוטנציאל השתכרותו של המערער מצד אחד, ובקשיים שיש לתושב השטחים המוחזקים לעבוד בעבודה סדירה מצד שני.
9.בהתחשבי בכל אלה הגעתי לכלל דעה כי יש להגדיל את סכום הפיצויים שפסק למערער בית-המשפט המחוזי בשל הפסד השתכרות בעתיד, ולהעמידו על-סך 420,000 ש"ח כערכם ביום מתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.
כתוצאה מכך, סכום הפיצויים הכולל שהמערער זכאי לו עומד על-סך 1,047,147. בניכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי והתשלומים התכופים ששולמו לו יסתכם הפיצוי לסך של 112,594 ש"ח.
אשר-על-כן אני מציעה לקבל את הערעור, ולחייב את המשיבים לשלם למערער 112,594 ש"ח בצירוף שכר-טרחת עורך-דין בשיעור 13% מן הסכום הנ"ל נכון ליום 1.8.1995.
כן אני מציעה לחייב את המשיבים לשלם למערער הוצאות משפט בערכאה זו בסך 10,000 ש"ח.
ש ו פ ט ת
המשנה-לנשיא ש' לוין :
אני מסכים.
משנה-לנשיא
השופטת ט' שטרסברג-כהן :
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום , י בשבט
תשנ"ח (8.3.1998).
המשנה-לנשיא ש ו פ
ט ת ש ו פ ט ת
95062980.
L02