ע"א 6471/97 שבתאי בראשי נ. אילנה סימונה

1.בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' צ' בן זמרה), שענייננו אכיפת הסכם מכר בין הצדדים.

2.בין המערערת בע"א 6070/97 (להלן: סימונה) לבין המערער בע"א 6471/97 (להלן: בראשי), נערך הסכם, לפיו בראשי רכש את זכויות סימונה במגרש שבמעלה אדומים כולל המבנה שעליו (להלן: הנכס), תמורת 190,000 דולר (להלן: ההסכם המקורי). בראשי שילם 45,000 דולר על חשבון התמורה. בסמוך לתשלום סכום זה קיבל את החזקה בנכס, השלים את בנית המבנה באופן שיוכשר למגורים ונכנס לגור בו. הזכויות בנכס לא הועברו על שמו. כעשרה חודשים לאחר מכן נערכו בין הצדדים שני מסמכים נוספים שמתוכם עולה, כי בהמשך להסכם המקורי - ולאחר שבראשי לא שילם עד אותו תאריך את יתרת התמורה - הסכימו הצדדים כי ימונה שמאי שיעריך את שוויו הנוכחי של הנכס במצבו הפיזי כפי שהיה ביום עריכת ההסכם. עוד הוסכם בין הצדדים, כי במידה ויתברר שערכו של הנכס עולה על המחיר שנקבע בהסכם המקורי, יערך הסכם מכר חדש, על פיו ישלם בראשי את התמורה לפי הערכת שמאי. הצדדים מינו שמאית ואף הסכימו כי תשמש כבוררת בעניינם. השמאית קבעה, במעמדה כבוררת, כי ערכו של הנכס נכון ליום ההסכם המקורי ומשוערך ליום עריכת השמאות הוא 300,000 דולר. עד היום לא חתם בראשי על הסכם מכר חדש וגם לא שילם דבר מעבר לתשלום של 45,000 דולר.

3.

בהחלטה שקדמה למתן פסק הדין קיבל בית המשפט המחוזי את עיקרי טענות סימונה וקבע, כי אביה של סימונה פעל כמיופה כחה בהסכם המקורי, כי בהסכמת הצדדים מונתה השמאית כבוררת וכי שני ההסכמים (המקורי וזה המאוחר לו) מחייבים את הצדדים. לפיכך נקבע בפסק הדין, כי בראשי הפר את ההסכם ויש לחייבו בתשלום יתרת התמורה על פיו. השופט קמא הפחית מערך הנכס שנקבע על ידי השמאית, את החלק היחסי שכבר שולם על ידי בראשי על פי ההסכם המקורי, כיחס שבין המחיר המקורי והתשלום ששולם על החשבון, והעמיד את חובו של בראשי על סך של 228,900 דולר. על כך שני הערעורים שלפנינו.

4.סימונה מערערת על הפחתת הסכום בטענה שבית המשפט לא היה מוסמך להתערב בהחלטת הבוררת ולהפחית מן הסכום שקבעה, את הסכום היחסי ששילם בראשי, ומכל מקום היה על השופט לפסוק לה גם ריבית והצמדה על הסכומים שנפסקו לטובתה. עוד מלינה סימונה על גובה ההוצאות ושכר טרחת עורך דין שנפסקו לטובתה. לעומת זאת טוען בראשי, כי שני המסמכים המאוחרים להסכם המקורי נערכו רק למראית עין ולמעשה לא הסכים למינויה של השמאית כבוררת. לפיכך לטענתו ההסכם המקורי הוא זה שמחייבו, ולפיו היה עליו לשלם את יתרת הסכום רק לאחר העברת הזכויות בנכס על שמו. כיון שהזכויות בנכס לא הועברו מעולם על שמו, לא קמה חובתו לשלם את יתרת התמורה ועל כן לא הפר את ההסכם. עוד מלין בראשי על חוסר הצדק בכך, שבסופו של דבר נמכר הבית בהוצאה לפועל לסימונה תמורת 240,000 דולר, עקב אי יכולתו לשלם את הסכום שפסק לחובתו השופט קמא.

5.בטענותיו מבקש בראשי לתקוף את ממצאיו העובדתיים של פסק הדין, לפיהם שני המסמכים המאוחרים להסכם המקורי מחייבים את הצדדים ובהסכמתו מונתה השמאית כבוררת. בראשי לא הראה טעמים המצדיקים התערבותנו כערכאת ערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו ועל כן אין לנו להזקק לטענותיו. מכל מקום אף לגופן של הטענות, דומה כי לא יצאה שגגה מלפני בית המשפט. בית משפט קמא ניתח בהרחבה את מכלול הראיות שהיו בפניו, החלטתו מעוגנת היטב בחומר הראיות ולפיכך, אין אנו מתערבים בה.

6.כאמור לעיל, בית המשפט קמא קבע, כי הצדדים קשורים בהסכמים שנערכו ביניהם וכי יש ליתן תוקף לקביעת השמאית שמונתה על דעתו של בראשי כבוררת. עוד קבע השופט קמא, כי בעת שהסכימו הצדדים על מינויה של השמאית, הסכימו הם "כי במידה ויתברר כי ערכו של הנכס עולה על המחיר שנקבע בהסכם מיום 13.7.94 [ההסכם המקורי - ט.ש.כ.] ישלם מר שבי בראשי את התמורה לפי הערכת השמאי" (סעיף 2 לזכרון הדברים מיום 5.10.95). מנוסחו של הסעיף עולה, כי תפקידה של השמאית-בוררת היה רק לשום את ערכו הנוכחי של הנכס והערכתה זו תחליף את המחיר של 190,000 דולר שנקבע בהסכם המקורי. ההגיון נותן כי כוונת הצדדים היתה שבראשי ישלם רק את יתרת המחיר שטרם שילם ולא את מלוא סכום השומה. על כן, בניגוד לטענת סימונה, אין לחייב את בראשי בתשלום כל הסכום, ובצדק פסק השופט קמא כי יש לנכות מסכום החוב של בראשי לפי השומה את החלק היחסי שכבר שולם על ידו.

אשר על כן פסק דינו של בית משפט קמא נותר על כנו ועל פיו חייב בראשי לסימונה 228,900 דולר.

7.עם זאת, ראוי ולהעיר כי, במהלך הדין בפנינו התברר שבראשי פונה מן הבית בהליכי הוצאה לפועל וכי הבית נמכר תמורת 240,000 דולר. משכך, עולה לכאורה, כי מלוא חובו של בראשי לסימונה סולק על ידי המכירה. יש להניח שראש ההוצאה לפועל יבדוק נושא זה, שאין אנו יכולים להדרש לברורו, בהיות עובדות אלה מאוחרות לפסק הדין והן פרי הליכי ההוצאה לפועל.

8.אשר לטענת סימונה, לפיה יש לחייב את בראשי בהפרשי הצמדה וריבית על הסכום שנפסק לטובתה, נראה לנו, כי אין לקבל טענה זו בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו. מדובר בנכס שנרכש בשנת 1994 ב- 190,000 דולר, הוערך בשערוך ליום הערכה ב1996- ב- 0 300,00 דולר ונמכר, ככל הנראה, ב1998- ב- 240,000 דולר. התנודות הגדולות במחיר ומועד השומה המקרי, אינם מצדיקים תוספות כלשהן לסכום השומה. ראוי להוסיף, כי בראשי נותר ללא בית, ללא 45,000 דולר ששילם על חשבון רכישתו, ובהפסד של כל השקעותיו שהשקיע בבית ושלא חזרו אליו.

כמו כן לא מצאנו מקום להתערב בגובה ההוצאות ושכר טרחת עורך דין שנפסקו לסימונה.

9.שני הערעורים נדחים ובנסיבות הענין ללא צו להוצאות.

ש ו פ ט ת

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' אנגלרד:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.