ע"א 6517/00 מרדכי בניטה נ. עמותת שערי ציון - דיור לקהל החרדי

המערערים הגישו בקשה למתן פטור מהפקדת ערבון. גובה הערבון שהושת עליהם הועמד על סכום של 30,000 ש"ח. לדברי המערערים, סכום זה "עלול להרתיע כל אדם מן היישוב מלהגיש ערערו לבית המשפט העליון". עוד אומרים המערערים כי "קביעת סכום כה גבוה כמוהו כסגירת דלתות בית המשפט העליון בפני אנשים, שאינם חלק מן העשירון העליון".

לאחר השמעת דברי כיבושין אלה, ניתן היה לצפות כי הבקשה תעמוד בכללים הקבועים לעניין זה, ותפרוש את התשתית העובדתית הנחוצה, לצורך מתן הפטור או הקטנת גובה הערבון. בפועל תחת הכותרת הרחבה, פורטו נתונים דלים בלבד, מהם ניתן ללמוד כי הכנסת המערער 1 ורעייתו עומדות על סכום של 10,500

ש"ח. לא פורטו כראוי הכנסות המערערים האחרים, ואף אותם נתוני השכר שפורטו הם דלים ושלדיים (למשל, לא נאמר אם ההכנסה היא לאחר מס או לפניו).

ברגיל, בקשה לפטור מחובת ערבון ותשלום אגרה אינה יכולה "להמריא", רק משום שהמבקש חש כי נעשה לו עוול. גם הטענה של חסימת שערי בית המשפט אינה בבחינת מילת קסם, דוגמת שומשום יפתח, אשר בכוחה להוביל לפטור מערבון על חשבון בעל הדין האחר. דומה, כי קשה למצוא ערכאה ערעורית נגישה כל כך כמו דיוניו של בית משפט זה. כך צריך להיות. ואולם, הפטור מחובת הערבון עלול להעיק על בעל הדין האחר באותה מידה שהטלת הערבון מכבידה על המבקש. תחושת הקיפוח, היא עצמה, אינה גלגל מניע למתן פטור, הואיל והערבון נועד לאזן בין האינטרסים של בעלי הדין הניצים, ולמנוע קיפוח בכיוון אחר. פטור ממתן ערבון, עלול לסגור את שערי בית המשפט בפני המשיב, אשר עלול להתקשות לגייס את סכומי הכסף הנחוצים לצורך ייצוגו בבית המשפט.

משטר איזון זה - הצבת זכות הגישה של המערער מול זכותו של המשיב - מעצים את הנטל המוטל על המבקש פטור מערבון, לעומת המבקש פטור מאגרה. שיקולי האיזון בין בעלי הדין מחייבים במקרה הראשון, את העלאת רף הדרישות. עמד על כך הש' ד' לוין בבש"א 329/90 יונה אברך נ' אשר גרוגר ו4- אח', פ"ד מד(2) תש"נ/תשנ"א 1990, 386/387. הוא אומר:

"שונה המצב ככל שמדובר בהפקדת ערבון, אשר נועד לא לפתיחת שערי ערכאת הערעור בפני המערער, אלא להבטחת המשיבים, המוטרדים לדיון נוסף בפני ערכאת הערעור, שאם הערעור יידחה לא יצאו נפסדים בשל חוסר יכולתם לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובתם, אם ייפסקו, לכשהערעור יידחה, וזאת על שום שהמערער הופטר מהפקדת ערבון."

מכאן החובה שהוטלה על מבקשי הפטור להציג כראוי את התשתית העובדתית הנחוצה לצורך מתן פטור. "בעל דין המבקש ליתן לו פטור מאגרה חייב להוכיח כי חסר יכולת הוא לשלם את האגרה הקבועה. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על בעל הדין המבקש. לצורך כך עליו לפרוש תמונה מלאה על מצבו הכלכלי. לא בכדי מחייבות התקנות בעל דין המבקש פטור מאגרה ליתן פרטים על רכושו ועל הכנסתו בששת החדשים האחרונים (תקנה 13 (א) לתקנות בית משפט (אזרחי) תשמ"ח1987-). בקשה המוגשת בלא פרטים מלאים ומהימנים אינה מעמידה את התשתית הראייתית הדרושה כדי לדון בבקשה, ודינה להדחות מטעם זה בלבד (הרשם צור בבש"א 128/89 חיים מצא נ' צפורה מצא ו2- אח' דינים עליון, כרך יב, 516). ברע"א 3297/90 אהרון רביבו נ' בנק הפועלים (לא פורסם) קבע הרשם צור כי 'המבקש פטור מתשלום אגרה או מהפקדת ערבון מחמת עוניו חייב להיכבד וליתן לבית [המשפט] תמונה מלאה ועדכנית של מצבו הכלכלי. לא ניתן להיזקק לבקשות הכוללות פרטים חלקיים ובלתי שלמים'". אם תנאי זה אינו מתקיים, "די בכך כדי לדחות את הבקשה, גם מבלי להכנס לבחינת סיכויי הערעור. אלה רלבנטיים רק מקום שנמצא שהמבקש אינו מסוגל לעמוד בחובת הפקדת הערבון." (בש"א 6273/95 מוזס חי ריימונד נ' הכונס הרשמי (לא פורסם)).

זהו המצב כאן. המערערים לא הניחו יסוד מספיק לבקשתם ליתן להם פטור מאגרה. יתר על כן, המשיבים טוענים כי המערערים טרם שלמו את הוצאות שכבר הוטלו עליהם. מחדל זה של המשיבים מחזק את הצורך להבטיח את מעמדם של המשיבים בהליך זה, ומהווה הדגמה נאותה לדרישת האיזון בין הגישה של המערערים לבית המשפט לבין הצורך למנוע כי את מחירה של גישה זו תפרע המשיבה.

התוצאה היא שהבקשה לפטור נדחית. לעומת זאת, בהתחשב בגובה הסכומים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ניתן להסתפק בערבון של 20,000 ש"ח. המערערים יפקידו ערבון זה בתוך 21 ימים.