ע"א 6525/18הילה קסר נ. הדריה אוריאל

לפניי "בקשה לצירוף מס ערך מוסף להליך ובקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור" (על פי כותרתה) (להלן: " הבקשה "), במסגרתה עותרות המבקשות (המבקשת 1, הגברת הילה שמר קסר (להלן: " הגברת קסר "); והמבקשת 2, חברת מג'יק לוג'יק בע"מ (להלן: " החברה ")) למתן " צו זמני הקובע כי יישום הסכם השומה [שבין החברה לרשות המסים – מס ערך מוסף] יוקפא עד למועד מתן פסק דין בערעור עליו נסמכת בקשה זו, ולמצער כי יישום ההסכם יוקפא ביחס למערערת 1 [ הגברת קסר ] עד למועד האמור ".

הרקע העובדתי לבקשה

1.

הסכם השומה שאת יישומו מעוניינות המבקשות לעכב, הוא הסכם שומה שנחתם בין החברה לרשות המסים – מס ערך מוסף (להלן:

"רשות המסים" ) ביום 18.12.2017, ואשר במסגרתו הוסכם כי החברה תשלם לרשות המסים סך של 664,719 ש"ח (נומינאלית) בגין מחדליה (ניכוי מס תשומות שלא כדין ואי דיווח עסקאות, כעולה מההסכם) (להלן:

"הסכם השומה"

או

"ההסכם" ). ההסכם גובה בכתב התחייבות אוטונומית לשיפוי, עליו חתמה הגברת קסר, הבעלים הרשום של מניות החברה, ומכוחו הוטל שעבוד על נכס מקרקעין שבבעלותה.

2.

הערעור עליו נסמכת הבקשה, נסוב על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופטת הלית סילש ) מיום 12.6.2018, בתיק פש"ר 56254-10-12, המתנהל בעניינו של החייב הדריה אוריאל (ארז עמרם) (להלן: "החייב" ), בן זוגה של הגברת קסר (למצער במועדים הרלוונטיים להחלטה) (להלן: "ההחלטה" ).

במסגרת ההחלטה, קבע בית משפט קמא כי

"החייב הינו הבעלים בפועל של החברה, המוציא והמביא ובעל הדעה. [...] המשיבה אכן מכירה ופועלת בחברה. ואולם, פעילותה זו נלווית לפעילות החייב, נסמכת עליה, והיא אינה מהווה תנאי בלעדיו אין"

(פסקה 86 להחלטה).

3.

יצוין, כי להחלטה קדמה בקשה חסויה למתן הוראות אשר הוגשה על ידי הנאמן (הוא המשיב 2. להלן: "הנאמן" ), בהסכמת הכונס הרשמי, ביום 23.7.2017 (כשלוש שנים וחצי לאחר הכרזת החייב כפושט רגל). במסגרתה, טען הנאמן כי בידיו מידע לפיו

"מנהל החייב, למעשה ובפועל, חברת בנייה גדולה ורווחית – היא החברה, תוך שהוא מעסיק עשרות עובדים, ועושה שימוש פיקטיבי בשמה של חברתו לחיים – [הגברת קסר] , הרשומה כבעלת המניות ומנהלת החברה" (פסקה 11 להחלטה). בעקבות זאת ניתנו ביום 25.7.2017 צווי חיפוש ותפיסה ביחס לדירתם המשותפת של החייב והגברת קסר ורכביהם, ובהמשך בוצעו פעולות חקירה נוספות (להלן: "החקירה" ). החלטת בית משפט קמא כי החייב הוא בעלי החברה, התבססה, בין היתר, על ממצאי החקירה (ובראשם, הסכם ממון חתום בין החייב לגברת קסר, שבו נקבע מפורשות כי החברה שייכת לחייב – בניגוד לאמור בהסכם ממון אחר, מאותו התאריך, אשר הוצג על יד בני הזוג לבית המשפט, ובו כתוב ההיפך).

4.

לטענת המבקשות בערעורן, החלטת בית משפט קמא שגויה היא, בין היתר משום שרק הסכם ממון אחד (זה שהוצג מלכתחילה לבית המשפט), קיים בתיק בית המשפט לענייני משפחה. על כן הן מבקשות מבית משפט זה לבטל את ההחלטה, ולקבוע כי החברה נמצאת בבעלותה

הבלעדית של הגברת קסר. בצד הערעור הוגשה כאמור הבקשה שלפניי, המבקשת להקפיא את יישום הסכם השומה, או למצער, לפטור את הגברת קסר מערבותה האישית להתחייבויות החברה על פי ההסכם, עד למתן פסק דין בערעור (להלן : "הסעד המבוקש" ).

נימוקי המבקשות בבקשת עיכוב הביצוע

5.

לטענת המבקשות, ככל שלא יינתן הסעד המבוקש, ייגרמו לגברת קסר נזקים בלתי הפיכים, שכן

"אם קביעת בית משפט קמא תיוותר בעינה, קרי, תהיה קביעה חלוטה שהחברה אינה שייכת

[לה] , [היא]

תמצא עצמה פורעת חובות שכלל לא היה באחריותה לפרוע אותם ושלא הייתה לה כל כוונה להיות ערבה לפירעונם " .

6.

נטען, כי התחייבות הגברת קסר לתשלום הסכום על פי הסכם השומה, התבססה על היותה בעלת המניות והמנהלת בחברה, תוך שהיא העריכה את יכולתה של החברה (ושלה) לעמוד בהתחייבויותיה. החלטת בית משפט קמא

" מאיינת למעשה את הבסיס הרצוני [...] שעליו סמכה [...] את אומד דעתה בהתקשרותה עם [רשות המסים] , ומכאן שיש לבחון את הסכם השומה גם באספקלריית דיני החוזים " . אם יידחה הערעור, וייקבע כי החברה הייתה ועודנה שייכת לחייב, משמעות הדבר היא פגם מהותי ברצונה של הגברת קסר להתקשר עם רשות המסים בהסכם שומה – פגם העולה כדי ביטול התחייבותה לערוב להתחייבות החברה. במקרה כזה יידרש לדעתה לקבוע בדיעבד כי היא טעתה במצב העובדתי המשפטי ביחס לזכויותיה בחברה; כי אלמלא הטעות לא הייתה מוכנה להתקשר עם רשות המסים בהסכם בו התקשרה; וכי משכך יש לפטור אותה מהתחייבותה כלפיה. עוד טוענת הגברת קסר, כי לרשות המסים לא ייגרם כל נזק אם יוקפא הליך הגבייה, או למצער אם היא תופטר מערבותה לפירעון חוב החברה כלפיה, עד להכרעה בערעור. שכן, אם יתקבל הערעור, תמשיך הגברת קסר לעמוד בהתחייבויותיה;

"ברם , אם חלילה הערעור ידחה אזי [הגברת קסר] תיאלץ להעמיד את הסוגיה למבחן שיפוטי בפני הערכאה המתאימה " . עוד נטען, כי אלמלא יינתן הסעד המבוקש, הדעת נותנת כי עד ההכרעה בערעור תשלים הגברת קסר את תשלום הסכומים על פי ההסכם, ואז אם יידחה הערעור (קרי, ייקבע כי החייב הוא הבעלים), לא יהיה בידיה לגבות את הכספים ששילמה חזרה מן החברה.

7.

המבקשות ביקשו לצרף את רשות המסים כצד לבקשה שלפניי, בהיותה בעל דין דרוש לשיטתן. זאת לאור היותה צד להסכם השומה; לאור זאת שלא הייתה צד להליך שהתנהל בבית משפט קמא; ולאור העובדה ששיקולי יעילות דיונית תומכים לשיטתן בצירופה להליך זה חלף ניהול הליך נוסף בערכאה אחרת.

עמדת רשות המסים

8.

רשות המיסים לא הייתה צד להחלטה בבית המשפט מחוזי, וממילא גם אינה צד לערעור. עמדתה ביחס לבקשה שלפניי הוגשה בהתאם להחלטתי מיום 31.1.2019. לטענתה, דין הבקשה להידחות הן על הסף והן לגופה, מהטעמים המפורטים להלן:

דחייה על הסף מתבקשת לשיטתה ממספר טעמים:

ראשית,

הבקשה לוקה בחוסר ניקיון כפיים, שכן על פני הדברים הגברת קסר היא שהורתה על ביטול ההמחאות שנמסרו לרשות המסים במסגרת הסדר התשלומים עליו הוסכם עם החברה. לפיכך, ככל שרשות המסים תבקש לממש את הערבות האישית של גברת קסר, יהא זה בשל מעשי הגברת קסר עצמה (ויובהר: רשות המסים עמדה בתגובתה על כך שלצורך ביצוע ההסכם נמסרו לה המחאות חודשיות אשר נחתמו על ידי הגברת קסר בשם החברה. ההמחאות הראשונות נפרעו, אך החל מחודש נובמבר 2018 לא כובדו עוד ההמחאות, ובפועל הופר הסכם השומה. לטענתה, ניתנה הוראה יזומה לביטול ההמחאות, ככל הנראה על ידי הגברת קסר עצמה).

שנית,

הסעד המבוקש אינו "סעד זמני" על פי טיבו. מדובר בבקשה למתן סעד זמני נגד צד שלישי (שהרי רשות המסים אינה צד להליך לא בבית משפט קמא, ולא בערעור), אשר צירופו מבוקש אך לצורך מתן הסעד הזמני נגדו. בנסיבות העניין שלפנינו, אין לכך הצדקה,

שכן סעד זמני על פי הגדרתו (כאמור בסעיף 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:

"התקנות" )) מיועד להבטיח את קיומו התקין של ההליך המשפטי או את ביצועו היעיל של פסק הדין. לפיכך על הסעד הזמני להלום את נושא התובענה העיקרית. בענייננו, קיום הסכם השומה במהלך תקופת הערעור, כמו גם ערבותה של הגברת קסר לביצוע ההסכם, אין בהם כדי לסכל את ביצוע פסק הדין שעתיד להינתן בערעור, שעניינו בשאלת הבעלות בחברה, תהא תוצאתו אשר תהא. אם הערעור יידחה (קרי, הקביעה כי הבעלות בחברה היא של החייב תיוותר על כנה) – העובדה שהגברת קסר ערבה לחובות החברה לא תיצור מניעה לרישום הבעלות על שם החייב, וערבותה תיחשב כערבות צד ג', הניתנת תדיר כבטוחה בהסכמי שומה.

אשר לטענות הגברת קסר אודות "אומד דעתה" בעת שהסכימה למתן ערבות אישית לחובות החברה – מההחלטה עולה כי היא והחייב עשו יד אחת ליצירת מצג שווא לפיו הבעלות בחברה שייכת לה. מצג זה הוצג גם לפני רשות המסים, עובר לחתימת ההסכם. ככל שהערעור יידחה, וההחלטה תיוותר על כנה (על קביעותיה העובדתיות), משמעות הדבר היא שכבר במועד נתינתה הייתה הערבות, בעיני הגברת קסר, ערבות צד ג' על פי טיבה. קרי, היא ידעה את המצב לאשורו כבר במועד חתימתה על ההסכם, ונטלה על עצמה ביודעין סיכון. משכך, אין לה להלין אלא על עצמה.

שלישית,

הסעד המבוקש אינו "סעד זמני בערעור" גם מטעם נוסף – תקנה 467(ב) לתקנות מסמיכה את בית המשפט של ערעור להורות על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה שהיא נושא הערעור. ההחלטה עליה ערערו המבקשות לא נסובה על תוקפו של הסכם השומה, אלא על זהות בעליה של החברה (כאשר חובת החברה לעמוד בהסכם עליו היא חתומה, אינה מושפעת משאלת הבעלות בה). היא גם לא נסובה על הערבות שניתנה על ידי הגברת קסר להבטחת ביצוע ההסכם. למעשה, הגברת קסר אינה טוענת כי ביצוע ההסכם, והותרת הערבות על כנה, יסכלו את ביצוע פסק הדין לו יתקבל הערעור, אלא ההיפך: טענותיה מתייחסות להשפעות אפשריות של

דחיית

הערעור ,

על התחייבויותיה כלפי רשות המסים. גם מטעם זה הבקשה שהוגשה אינה המסגרת המתאימה לדון בטענות הגברת קסר, וככל שבפיה טענות נגד ההסכם, פתוחה בפניה הדרך לנקוט הליך נפרד ומתאים בעניין.

9.

בנוסף לאמור לעיל, טוענת רשות המסים כי דין הבקשה

להידחות

גם לגופה , בשל אי התקיימות התנאים למתן סעד זמני. סיכויי הערעור נמוכים, שכן החלטת בית משפט קמא מבוססת בעיקרה על בחינה עובדתית מפורטת, וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. גם מאזן הנוחות

נוטה במובהק לטובת רשות המסים, מכמה טעמים:

ראשית,

החברה מחויבת כאמור לעמוד בהסכם ללא תלות בשאלת הבעלות בה. יהיו תוצאות הערעור אשר יהיו, המבקשות לא יופטרו בשל כך ממחויבויותיהן, ועל כן אין הצדקה לפטור אותן מהן בתקופת הביניים שעד להכרעה. הגברת קסר אף מושתקת מלטעון כי היא פטורה מהתחייבויותיה לאור המצגים שהוצגו על ידה בדבר בעלותה בחברה; שנית, הסכמת רשות המסים לחתום על ההסכם, התבססה על מצגים שהוצגו על ידי הגברת קסר ועל הסכמתה לערוב לביצועו. אלמלא מתן הערבות הייתה רשות המסים נוקטת בהליכי גבייה מיידים נגד החברה, בפרט לאור העובדה כי אין בידה נכסים שיכולים היו לשמש כעירבון לביצוע ההסכם. אם תופטר הגברת קסר, כבקשתה, מערבותה לפירעון חוב החברה בתקופה בה הערעור תלוי ועומד, היא עלולה להבריח את נכסיה, ובכלל זה את נכס המקרקעין שבבעלותה, המשועבד כיום כבטוחה לפירעון חובות החברה על פי ההסכם. או אז, תמצא עצמה רשות המסים מול שוקת שבורה, תהא תוצאת הערעור אשר תהא. נוכח התנהלות החייב והגברת קסר כפי שעולה מההחלטה, מדובר בחשש מבוסס;

שלישית ,

הסכם השומה וכתב השיפוי מטילים על המבקשות חיובים כספיים גרידא. משכך, ההנחה היא כי אין בדחיית הבקשה משום גרימת נזק בלתי הפיך למבקשות, בפרט כאשר הסעד המבוקש מופנה כלפי אחת מרשויות המדינה, אשר אין חשש כי לא ניתן יהיה לגבות ממנה השבה של כספים ששולמו לידיה.

עמדת הנאמן

10.

לטענת הנאמן מדובר בבקשה משוללת יסוד משפטי. צירוף רשות המסים לערעור רק כדי שבית המשפט יוכל לאכוף עליה סעדים זמניים שאינם קשורים כלל למהות הערעור, היא בלתי סבירה ומהווה ניצול לרעה של הליכי משפט. הטענה כי רשות המסים היא צד דרוש נועדה לייצר עילה מלאכותית "להכשרת" הפרתו של ההסכם, בשעה שהגברת קסר ממילא כבר עשתה דין לעצמה, והפרה אותו. לשיטת הנאמן ממה נפשך: ככל שהערעור יידחה, תוכל הגברת קסר לפעול במישור האזרחי, ולנסות להשתחרר מההסכם; ככל שערעורה יתקבל, ממילא יסתתמו טענותיה.

עמדת הכונס הרשמי

11.

על פי הכונס הרשמי,

" משנמצאנו כי לפי עמדת [רשות המסים] אין בהחלטת בית משפט קמא ובתוצאות הערעור כדי לשנות ביחסים החוזיים שנרקמו בין המבקשות ל [רשות המסים] " , אין מקום לקבל את הבקשה לסעד זמני בערעור. את שאלת צירופה של רשות המסים כמשיבה לבקשה לסעד זמני השאיר הכונס לשיקול דעת בית המשפט.

דיון והכרעה

12.

תקנה 467(ב) לתקנות קובעת:

" הוגש ערעור או בקשת רשות לערער, רשאי בית המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו " .

ואכן, כלל בסיסי הוא כי בקשה לעיכוב ביצוע תתייחס להוצאה לפועל של ההחלטה שעליה הוגש הערעור העיקרי. האופן שבו הוכתרה הבקשה אינו משנה ממהותה (ראו: בש"א 6801/95 הליליס בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ , פ"ד מט ( 3) 258, 261 (1995); חמי בן-נון וטל חבקין

הערעור האזרחי

368 (מהדורה שלישית, 2012)). בענייננו, הבקשה מושא הערעור עניינה בשאלת הבעלות בחברה, ואילו הבקשה לסעד זמני מתייחסת לעיכוב ביצועו של ההסכם שנחתם בין החברה לרשות המסים. מאחר שחובה של החברה לרשות המסים, כמו גם הסכם השומה שנועד להסדירו, אינם תלויים בשאלת זהות הבעלים בחברה, לא מתקיים הקשר הנדרש בין הבקשה לסעד זמני (על פי הכתרתה) לבין ההחלטה מושא הערעור.

13.

יתרה מכך, סעד זמני בערעור, כשמו כן הוא, נועד לאפשר סעד בתקופת הביניים שעד למתן הכרעה בערעור, במקרים בהם קיים חשש כי לו יתקבל בסופו של יום הערעור (קרי, התוצאה בפסק הדין קמא תיהפך על פיה), האפשרות לממש את ההכרעה הסופית תסוכל, אם לא יינתן סעד זמני בתחילת הדרך. בענייננו, הנזק הלכאורי שלו טוענות המבקשות אינו תוצאה של קבלת הערעור (קרי, קביעה כי הגברת קסר היא בעלת החברה), אלא

של

דחייתו

(קביעה כי החייב הוא אכן בעל החברה). הדבר עולה באופן מפורש מן הבקשה (ראו למשל סעיף 5.4 לבקשה:

"המבקשת 1 תטען כי אלמלא בית המשפט הנכבד יוציא מלפניו צו כמבוקש יגרמו לה נזקים בלתי הפיכים, באשר אם קביעת בית המשפט הנכבד קמא תיוותר בעינה, קרי, תהיה קביעה חלוטה שהחברה אינה שייכת למבקשת 1, המבקשת 1 תמצא עצמה פורעת חובות שכלל לא היה באחריותה לפרוע אותם ושלא הייתה לה כל כוונה להיות ערבה לפירעונם " ).

14.

די בשני טעמים אלה כדי להבהיר כי הבקשה שלפניי, על אף כותרתה, אינה בקשה לסעד זמני בערעור על פי טיבה ומהותה, ומשום כך דינה להידחות (יצוין כי כך היה גם אילו נדונה הבקשה לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח – 2018. ראו במיוחד תקנות 109 ו- 145). ככל שהמבקשות מעוניינות לפתוח מחדש את הסכם השומה אשר נחתם בין החברה לרשות המסים, ובכלל זאת את הערבות האישית שניתנה במסגרתו, עליהן לפעול לשם כך בערוצים המתאימים, ככל שימצאו לנכון (למען הסר ספק, אין באמירה זו כדי להביע דעה לגוף טענותיהן, או ביחס לסיכויי הצלחתן). הבקשה שלפניי אינה אלא ניסיון מאולץ לדחוק את טענותיהן למסגרת דיונית שאינה הולמת אותן, ולמעשה, מבין שורות הבקשה, עולה כי גם המבקשות ערות לכך (ראו למשל סעיף 5.5 לבקשה, לפיו

" אם חלילה הערעור ידחה אזי [הגברת קסר] תיאלץ להעמיד את הסוגיה למבחן שיפוטי בפני הערכאה המתאימה " ;

וכן, העובדה כי המבקשות בחרו להקדיש פרק לטענות מתחום דיני החוזים ולסוגיית אומד דעתה של הגברת קסר, במסגרת מה שהכתירו כ "בקשה לעיכוב ביצוע" ).

15.

סוף דבר: דין הבקשה להידחות, הן לעניין צירוף רשות המסים והן לעניין מתן סעד זמני נגדה. המבקשות יחויבו בהוצאות לטובת רשות המסים בסך 5,000 ש"ח.