ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6553/96
וערעור שכנגד
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופטת ד' ביניש
המערער ת
(המשיבה בערעור שכנגד): צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ
נגד
המשיבים
(המערערים בערעור שכנגד): 1. אהרון מלצר
2.קיבוץ יפתח אגודה שיתופית רשומה
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל אביב-יפו מיום 15.7.96 בת"א 1006/92
שניתן על ידי כבוד השופט י' זפט
תאריך הישיבה:
ח' באלול תשנ"ז (10.9.97)
בשם
המערער ת
(המשיבה בערעור שכנגד): עו"ד אהוד שטיין
בשם
המשיבים
(המערערים בערעור שכנגד): עו"ד צבי רויזן
עו"ד ע' זרנקין
פסק-דין
השופט י' טירקל:
רקע
1.ביום 2.6.89 נפגע אהרון מלצר (המשיב מס' 1 והמערער מס' 1 בערעור שכנגד,
להלן - "המשיב") בתאונת דרכים בדרכו לעבודתו (להלן - "התאונה השניה"). התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן - "המל"ל") כתאונת עבודה ולמשיב נקבעה נכות בשיעור 100% עד ליום 31.12.90, ונכות צמיתה בשיעור 44% החל מיום 1.1.91, אשר הוגדלה ב25%- לפי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז1956-, לשיעור של 55%.
כשבע שנים לפני התאונה השניה, ביום 4.3.82, נפגע המשיב בתאונת דרכים, שאף היא הוכרה כתאונת עבודה (להלן - "התאונה הראשונה"). בעקבות תאונה זאת נקבעה למשיב נכות בשיעור 10%, בגין כריתת הטחול.
המשיב הינו יליד שנת 1937, בעל תואר Ph.D. במדעי הטבע ומזה כ30- שנים חבר קיבוץ יפתח (המשיבה מס' 2 והמערערת מס' 2 בערעור שכנגד,
להלן - "הקיבוץ"; המשיב והקיבוץ יחדיו יכונו להלן "המשיבים"). לפני התאונה השניה עבד המשיב כמנהל וכתזונאי בכיר במכון התערובת בקיבוץ, וכמרצה בפקולטה לחקלאות. לאחר התאונה עבד בתחזוקת מחשבים, כתמחירן וכרכז הקניות בקיבוץ. כן חזר להרצות, לתקופה מסוימת, בפקולטה לחקלאות.
2.המשיב הגיש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה נגד צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ (המערערת והמשיבה בערעור שכנגד, להלן - "המערערת") לפצותו עבור נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה השניה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3.בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' זפט), בפסק דינו מיום 15.7.96, קבע כי חלק מן הליקויים שבגינם נפסקו למשיב 55% נכות כאמור לעיל, מקורם בתאונה הראשונה וחלק מקורם בתאונה השניה, וכי שיעור הנכות בגין הליקויים שמקורם בתאונה השניה הוא 20%.
בית המשפט קבע כי לנכות הרפואית שנקבעה למשיב אין משמעות תפקודית ואין לה השפעה על עיסוקיו ולפיכך אין מקום לפצותו עבור פגיעה בכושר השתכרותו בעתיד. אשר להפסדי השתכרותו בעבר פסק למשיב פיצויים בסך 176,275.- ש"ח עבור נזקיו הממשיים וכן פסק לו פיצויים בסך 78,236.- ש"ח עבור נזק לא ממוני ("כאב וסבל") לפי נכות בשיעור 20%. את תביעתו של הקיבוץ לפיצוי בגין "נזק מיוחד" ואת תביעתו של המשיב לפיצויים בגין הוצאות עתידיות דחה מן הטעם שנזקים אלה לא הוכחו. עוד קבע בית המשפט שאין לנכות מסכום הפיצויים את מלוא גמלאות המל"ל שמקבל המשיב בגין 55% נכות, אלא רק את החלק היחסי שבגין 20% נכות.
טענותיה העיקריות של המערערת בערעורה הן שהיה על בית המשפט לחשב את הפסדי שכרו של המשיב על בסיס נמוך מזה שקבע וכי יש לנכות מסכום הפיצויים את מלוא הגמלאות ולא חלק יחסי של 20% בלבד. המשיבים, בערעורם שכנגד, ערערו על כך שבית המשפט קבע נכות רפואית בשיעור 20% במקום שיעור גבוה יותר, על חישוב הפיצויים ועל כך שלא נפסק למשיב פיצוי עבור הפסדי שכר בעתיד. כן ערערו על מספר החלטות ביניים של בית המשפט.
הסוגיות העומדות להכרעה
שיעור הנכות
4.
כאמור לעיל קבע בית המשפט כי שיעור נכותו של המשיב בגין הליקויים שמקורם בתאונה השניה הוא 20%. בכך אימץ את חוות דעתו של פרופ' יורם לבוא (להלן - "המומחה"), שמונה לצורך בירור השאלה אילו ליקויים מקורם בתאונה הראשונה ואילו מקורם בשניה; כן אימץ את הסכמתם של באי כוח בעלי הדין לפיה שיעור הנכות בגין הליקויים האחרונים הוא 20%.
כפי שקבע המומחה בחוות דעתו (להלן - "חוות הדעת") סבל המשיב לפני התאונה הראשונה ממחלת ריאות קשה שהוחמרה בעקבותיה. עוד קבע כי נכותו של המשיב בשל התדבקויות בחלל הבטן - שאת שיעורה העמיד על 20% - וכן הבעיות בכתפיים ובקנה הנשימה שעליהן התלונן המשיב, מקורן בסיבוכים הנובעים מהתאונה הראשונה. המומחה קבע בוודאות כי שאר הבעיות - אלו שמקורן בדופן הבטן ובאזור האשך - קשורות לתאונה השניה, אולם לא קבע את שיעור הנכות בגינן והציע לפנות לשם כך למומחה אחר (הצורך במומחה זה התייתר לאור הסכמתם האמורה של באי כוח בעלי הדין). עוד קבע שמצבו של המשיב אינו מצריך ניתוח נוסף, ענין שגם עליו נתבקש לחוות את דעתו.
5.בערעורם שכנגד תוקפים המשיבים את עצם מינויו של המומחה - שאותו מינה בית המשפט (כבוד סגן הנשיא (כתוארו אז) מ' אילן) במסגרת בקשה להביא ראיות לסתור (סעיף 6ב סיפא לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-) - ואת אימוצה של חוות דעתו.
טענתם העיקרית היא כי לעיני הועדה הרפואית של המל"ל שדנה בענין אחרי התאונה השניה היה כל החומר הנוגע לעברו הרפואי של המשיב. עוד טענו כי בהחלטת הועדה הרפואית אחרי התאונה הראשונה נקבע בפירוש שהמשיב החלים מכל פגיעותיו ואינו סובל מהפרעות עיכוליות. מכיון שכך יש לראות את קביעתה של הועדה בדבר שיעור נכות של 55% כמתייחסת לתאונה השניה דוקא.
עיינתי בהחלטותיהן של הועדה הרפואית של המל"ל שקבעה את נכותו של המשיב אחרי התאונה הראשונה ושל הועדה הרפואית שקבעה את נכותו אחרי התאונה השניה, בחומר הרפואי שהוגש לבית המשפט ובטענות בעלי הדין לפניו, ונראה לי כי צדק בית המשפט במנותו את המומחה. כפי שציין, אין בכוחו של בית המשפט לברר את השאלה הרפואית, אילו ליקויים יש לייחס לאיזו תאונה. בירור של שאלה כזאת על ידי מינוי מומחה בא בגדר "ראיות לסתור" קביעתה של הועדה השניה, שניתן היה, אולי, לסבור שהיא מתייחסת לתוצאות התאונה השניה בלבד.
ראוי לציין כי אחד השיקולים להתיר הבאת ראיות לסתור הוא "כשלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוואנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה" (ע"א 5779/90 "הפניקס הישראלי" חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' טיארה עבדול אחמד , פ"ד מה(4) 77, 82; עיינו גם אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שניה, תשנ"ו) 304-302). סבורני שזה המצב כאן.
6.לענין תכנה של חוות הדעת קבע בית המשפט על פי העיון בחוות הדעת, בהבהרותיו של המומחה ובעדותו לפני בית המשפט כי "עדותו של פרופ' לבוא נשמעה מאוד משכנעת ואני מעדיף אותה על קביעת המוסד לביטוח לאומי, שלא מצאתי בה דיון בשאלה אם ההתדבקויות במעיים נגרמו בתאונה השניה או הראשונה".
המשיבים טענו כי הועדות הרפואיות של המל"ל שבדקו את המשיב אחרי התאונה הראשונה קבעו, כאמור לעיל, שהמשיב החלים מכל פגיעותיו ואינו סובל מהפרעות עיכוליות. יתר על כן, לדעתם עולה מהחלטות הועדות הרפואיות של המל"ל שבדקו את המשיב אחרי התאונה השניה כי מקור כל
הליקויים הוא בתאונה השניה. עוד טענו כי קביעתו של המומחה בדבר הליקויים שמקורם בתאונה הראשונה מבוססת על התרשמותו מהמשיב ועל כך שלא נתן בו אמון ולפיכך אין להעדיפה על פני דבריו של המשיב עצמו בעדותו ועל פני הקביעה האמורה של ועדות המל"ל.
גם טענה זאת אין בידי לקבל. בית המשפט בחן את קביעותיהן של הועדות הרפואיות ואת עדותו של המשיב, ולעומת אלה שקל את חוות הדעת ואת עדותו של המומחה, והעדיף את חוות דעתו של המומחה. לא מצאתי פגם בשיקוליו ואין מקום להתערב בשיקול דעתו (על שיקול דעתו של בית המשפט כאשר מדובר בקביעות שונות של ועדות רפואיות ובחוות דעת מומחה עיינו: רע"א 2985/90 יהושע שרעבי נ' יעקב קובוס ואח' (טרם פורסם), בסעיף 2 להחלטה).
הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד
7.
כאמור, נפסק למשיב פיצוי בסך 176,275.- ש"ח עבור הפסדי השתכרות בעבר, בגין נזקיו הממשיים.
לטענת המערערת היה על בית המשפט לחשב את הפסדי השכר בעבר לפי דיווחי הקיבוץ למל"ל ולא לפי שכרה של עובדת שעבדה בתפקיד דומה והשתכרה לפי המקובל בשוק החפשי, כפי שעשה בית המשפט. לעומתה טענו המשיבים בערעורם שכנגד כי אותה עובדת נופלת מהמשיב בכישוריה, בהשכלתה המקצועית ובהיקף תפקידה. לפיכך, היה על בית המשפט לקבוע למשיב שכר גבוה משכרה כבסיס לחישוביו.
טענות אלה יש לדחות. בענין שכרו של המשיב בעבר קבע בית המשפט שיש להעריך את שכרו של חבר קיבוץ לפי שכר העבודה הרגיל, בשוק החופשי, המשולם בגין סוג העבודה שהוא מבצע (ראו לענין זה ריבלין, שם , בעמ' 596 והאסמכתאות שם; דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה שלישית, תשנ"ג) 92-88). עוד עמד על ההבדלים בין המשיב לבין אותה עובדת, ככל שהם נוגעים לחישוב השכר, וקבע כי "לו היו גב' ספיר והתובע (אותה עובדת והמשיב - י' ט') עובדים שניהם באותה תקופה, יש להניח שמשכורתו היתה מגיעה לפחות למשכורתה". בית המשפט סבר כי בהעדר ראיות בדבר שיעורו של ההפרש בין המשכורות לא די בממצא זה כשלעצמו כדי לפסוק למשיב סכום גבוה יותר. בכך אין מקום להתערב.
8.בית המשפט נמנע מלפסוק למשיב פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד בקבעו, כי הנכות הרפואית "אינה בעלת משמעות תפקודית, ואין לה השפעה על יכולת התובע להשתכר בתחום בו הוכשר או בתחומי עיסוק דומים, כמו אלה בהם הועסק התובע בשנים שלאחר התאונה". אף שאין אנו נוהגים להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה, נראה לי, כי במקרה זה יש מקום להתערב בקביעה זאת משום שאין היא עומדת במבחן הראיות וגם לא במבחן יישום ההלכה הנוהגת. זאת ועוד, הנכות שבעקבות התאונה השניה מתווספת לנכות שבעקבות התאונה הראשונה, ואף שאין לפצות בגין הנכות הקודמת, הרי שהצטרפות השתיים קשה יותר. כאמור, נכותו של המשיב כפי שנקבעה על ידי הועדות הרפואיות של המל"ל אחרי התאונה השניה היא בשיעור של 55%. כפי שקבע המומחה נפגעו בתאונה השניה דופן הבטן והאשך ובאי כוח בעלי הדין הסכימו שהנכות בגין אלה היא 20%. לכך יש להוסיף את עדותו של המשיב - שלא נסתרה ובית המשפט גם לא דחה אותה - בדבר מגבלותיו ובדבר הפגיעה בתפקודו בעקבות התאונה השניה. משני אלה אין להתעלם. עוד יש לומר כי גם כאשר חוזר נפגע נכה לעבודתו הקודמת, אין לשלול את האפשרות שבעתיד לא יהיה מסוגל לחזור לכושר עבודתו הקודם וכי עקב כך תיפגע השתכרותו. כן יש להביא בחשבון את השיקול שהנפגע ישנה את מקום עבודתו או יעזוב אותו - מרצונו או בכורח הנסיבות - והשתכרותו תיפגע בשל כך.
במקרה הנדון יכול הקריטריון שנקבע לצורך קביעת הפסד ההשתכרות בעבר לשמש אינדיקטור לפיצוי בגין הפסדיו של המשיב בעתיד ונראה לי שיש לפסוק אותו בסכום גלובלי, שאותו הייתי מעמיד על 75,000.- ש"ח נכון ליום פסק דינו של בית המשפט המחוזי בצרוף 13% שכר טרחת עורך דין.
נזקים מיוחדים
9.בתביעה שהגישו בבית המשפט המחוזי תבעו המשיבים לפצותם עבור תשלומים ששילם הקיבוץ לבית החולים "הדסה הר הצופים" עבור אשפוזו של המשיב שם וכן עבור תשלומים ששילם לחברת ע.מ.ל. (עזרה מסורה לחולה) בע"מ עבור שירותי טיפול והשגחה שסיפקה למשיב, שלא הוחזרו על ידי המל"ל. בית המשפט קבע שלא עלה בידי המשיבים להוכיח נזקים אלה ולפיכך לא פסק לקיבוץ פיצויים עבורם.
לטענת המשיבים בערעורם שכנגד היה על שכמה של המערערת הנטל להוכיח עבור מה שילם להם המל"ל מה ששילם, ולא על שכמם, כפי שקבע בית המשפט. משלא הרימה המערערת את הנטל, הרי שלא עלה בידיה להדוף את טענתו של הקיבוץ בדבר התשלומים ששילם.
בענין זה קבע בית המשפט, כי "הוכחת התשלומים שנתקבלו על חשבון החוב (מהמל"ל - י' ט') הינם חלק מהוכחת החוב הנתבע". המשיבים הם המוציאים מידי המערערת, ולפיכך עליהם נטל ההוכחה, שאותו לא הרימו. גם בענין זה אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט.
ניכוי תגמולי המל"ל
10.אחרי התאונה השניה קבעו הועדות הרפואיות, כאמור לעיל, כי נכותו של המשיב היא בשיעור 55% ועל פי שיעור זה מקבל המשיב תגמולים מהמל"ל; אולם לפי פסק דינו של בית המשפט רק חלק מן הליקויים שבגינם נקבעה הנכות מקורם בתאונה השניה, ושיעור הנכות בגינם הוא 20% בלבד. האם יש לנכות מסכום הפיצויים שנפסק למשיב את מלוא הגמלאות שהוא מקבל בגין 55% נכות, או רק את החלק היחסי שבגין 20% נכות?
בית המשפט המחוזי קבע, לפי שיעור הנכות המיוחסת לתאונה השניה, ש"אין לנכות את מלוא תשלומי המוסד לביטוח לאומי אלא רק את החלק היחסי שהשתלם עבור 20% הנכות". את החלטתו זו השתית על שני טעמים: הטעם הראשון הוא כי "לאחר שנקבע ששאר אחוזי הנכות מקורם בתאונה הראשונה, אין הגיון לאפשר לנתבעת (המערערת - י' ט'), שחבה רק עבור נזקי התאונה השניה, ליהנות מניכוי התשלומים שהתקבלו עבור שאר אחוזי הנכות". הטעם השני נעוץ בזכות השיבוב של המל"ל לתבוע מהמזיק פיצוי בגין הגימלה ששילם או שהוא עתיד לשלם לניזוק. הואיל וזכות התביעה של המל"ל אינה יכולה להיות גדולה מזכותו של הניזוק שבנעליו הוא עומד, אין המל"ל עתיד להפרע מהמערערת יותר מן השיעור המגיע למל"ל בגין 20% נכות. מכאן שבמקרה הנדון אין לנכות מהפיצויים המגיעים למשיב יותר מן הסכומים שהמל"ל עתיד להפרע מהמערערת; דהיינו, רק החלק היחסי שבגין 20% נכות.
המערערת חולקת על מסקנתו של בית המשפט וטוענת שאין להפריד בין הנכויות שנגרמו למשיב בכל אחת משתי התאונות אלא יש לנכות מסכום הפיצויים את תגמולי המל"ל במלואם, משום שבפועל נעשה המשיב זכאי לתגמולים אלה רק בעקבות התאונה השניה. עוד טוענת היא כי שגה בית המשפט כאשר הניח שהמל"ל לא יגיש נגדה תביעה בשיעור מלוא סכומי הגמלאות אלא יסתפק בחלק מן הגמלאות המיוחס לתאונה השניה בלבד. לענין זה סמכה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן), שבו נקבע כי "הערכה שונה של נכות הנפגע בגין אותה פגיעה במערכות שונות, אינה סיבה להפחתה חלקית בלבד של הגימלאות" (ת"א (חי') 1194/81 יוסף אשתר נ' ציון קרטה ואח' , פ"מ תשמ"ז(3) 460, 467). המערערת הוסיפה וטענה כי דינו של המקרה הנדון - שבו מדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה - שונה מדינם של המקרים שבהם מדובר בנכות כללית, הנובעת בחלקה מנכות בשל תאונת דרכים, שבהם מנכים מן הפיצויים עבור נזקי תאונת הדרכים רק את שיעור הגמלאות המיוחס לתאונת הדרכים.
11.שני טעמיו של בית המשפט המחוזי יפים בעיני והייתי דוחה את ערעורה של המערערת על פיהם. לכך אוסיף כי פסק הדין בת"א 1194/81 הנ"ל, עליו סמכה המערערת, אין בו כדי להושיעה. באותו פסק דין נדונו הערכות שונות של נכות שנגרמה בעטיו של ארוע אחד ; ואילו במקרה שלפנינו מדובר בנכות - המורכבת מ נכויות שונות -
שנגרמה
בעטים של שני ארועים נפרדים . אין הצדקה שבמשפט, שבהגיון או שבצדק, לנכות מן הפיצויים שהמשיב זכאי להם עבור הנכות שנגרמה לו בעטיה של התאונה השניה גם תגמולים בגין הנכויות שנגרמו לו בתאונה הראשונה, ששיעורם הכולל גדול משיעור הנכות שבגינו הוא זכאי לפיצויים. ניתן אף לומר כי המערערת סומכת על דבר והיפוכו, בעת ובעונה אחת: מחד גיסא טוענת היא שלא כל הנכות מקורה בתאונה השניה - ולשם כך ביקשה להביא ראיות לסתור, על דרך של מינוי מומחה רפואי - ומאידך גיסא טוענת היא כי משיעור הפיצויים שנפסק, אחרי שזכתה וטענתה נתקבלה, יש לנכות את מלוא התגמולים, כאילו לא נטענה הטענה וכאילו לא נתקבלה. טיעון שכזה יש לדחות.
גם ההלכה שנפסקה בענין ניכוי גימלאות המל"ל, במקרה שבו זכאי הנפגע בתאונת דרכים לתגמולי נכות כללית - הלכה שהמערערת ביקשה לאבחנה מן המקרה שלפנינו - סותרת, על דרך ההיקש, את טיעוניה. כפי שנפסק, מקום שקצבת הנכות הכללית משולמת שלא עקב התאונה וללא קשר אליה "פשיטא, כי המוסד לביטוח לאומי לא רכש --- כל זכות סוברוגציה בעקבות תשלום קיצבה זו, ואין לנכותה מהפיצויים, המגיעים לו עקב התאונה" (דברי כבוד השופט א' גולדברג בע"א 16/85 משה עזרא נ' דוד ועקנין ואח' , פ"ד מא(1) 649, 659). גם בעניננו כך. כאן קבע בית המשפט כי חלק משיעור הנכות שנפסק למשיב מקורו בתאונה הראשונה, וחלק מקורו בתאונה השניה, אף על פי שהועדות הרפואיות של המל"ל שקבעו את הנכות - כאשר דנו במצבו של המשיב בעקבות התאונה השניה - כרכו את כל הליקויים יחד, כמכלול אחד, וקבעו נכות כוללת אחת. אם הפריד בית המשפט בין הדבקים לענין הפיצויים, יש להפריד בין הדבקים גם לענין הגמלאות, ולנכות רק את אלה ששיעורן כשיעור הנכות ששימשה בסיס לקביעת הפיצויים.
12.בשולי הדברים אעיר כי המסקנה שאליה הגענו לענין ניכוי הגמלאות מעוררת שאלה. כאמור, יש לנכות מן הפיצויים את החלק היחסי של הגימלאות בגין נכות של 20% בלבד, מתוך גמלאות בגין 55% נכות. לכאורה "נהנה", אפוא, המשיב הן מכך שמסכום הפיצויים מנוכות גמלאות בשיעור נמוך והן מכך שהוא זוכה ביתרת הגמלאות, המשולמות לו, בעצם, בגין התאונה הראשונה (שבעקבותיה נקבעו לו, כזכור, 10% נכות בלבד). אולם, שאלה זאת אינה במישור היחסים שבין המשיב לבין המערערת, אלא בין המל"ל לבין המזיק בתאונה הראשונה, שעליו לא דובר בערעור, ולפיכך אין צורך לדון בה.
סוף דבר
13.לפיכך אני מציע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יתוקן במובן זה שהמערערת תשלם למשיב, מלבד הסכומים שבהם חויבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, סכום נוסף של 75,000.- ש"ח בצרוף 13% שכר טרחת עורך דין, כאמור בסעיף 8 דלעיל. כפוף לתקון זה יידחו הערעור והערעור שכנגד.
ש ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן :
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש :
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.
ניתן היום, ל' בשבט
תשנ"ט (16.2.99).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96065530.
M06