ע"א 6567/99 אריאל שטרנשיין נ. עו"ד יששכר פישר

בפניי בקשה לשומת הוצאות בערעור שבכותרת.

1.הערעור שבכותרת הסתיים בפסק דין שניתן ביום 22.5.02. בפסק הדין, התקבל ערעור המערערים על פסק דין בית משפט קמא, והמשיב 1 חוייב "... לשלם למערערים את הוצאותיהם בשתי הדרגות, וכן שכר טירחת עורך דין בשתי הדרגות בסכום כולל של 30,000 ש"ח". הבקשה שבפניי באה בעקבות ההחלטה האמורה.

2.ראשית יש להידרש למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, בדבר פירושם של הדברים המובאים לעיל. עמדת המשיב 1 היא, כי הסכום האמור בסיפא של פסק הדין כולל גם את ההוצאות בשתי הדרגות, ועל כן אין תחולה לתקנות המסמיכות רשם של בית משפט זה לשום את ההוצאות בהליך. עמדת המערערים היא כי בית המשפט הבחין בהחלטתו בין ההוצאות, אותן לא קבע, לבין שכר טירחת עורך הדין, אותו קבע, ועל כן יש להידרש עתה לעניין ההוצאות.

3.אין מחלוקת משפטית בין הצדדים, בדבר אי חלותן של הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, המסמיכות רשם לקבוע את הוצאות המשפט, מקום בו הוצאות אלה נקבעו על ידי בית המשפט קודם לכן. המחלוקת היא עובדתית - פרשנית, ונוגעת לשאלה האם בפועל בית המשפט קבע בפסק דינו גם את סכום ההוצאות. במחלוקת זו, נראית לי עמדת המערערים מעמדת המשיב 1. עיון בסיפא לפסק הדין מעלה כי כוונת בית המשפט היתה לקצוב סכום המתייחס לשכר טירחת עורך דין בלבד.

הדברים עולים בבירור משילוב בין לשון הדברים ובין תחבירם, המצביעים על כוונה זו. אשר ללשון, הרי שהמלה "וכן", המופיעה בטרם ההתייחסות לשכר הטירחה, מבחינה ומפרידה בין ההוצאות, אותן בית המשפט לא קובע, לבין שכר הטירחה, אשר סכומו נקבע בפסק הדין. הבנה זו של הדברים נתמכת בסימני הפיסוק של ההחלטה. הפסיק הבא לפני שכר הטירחה מצביע אף הוא על כוונה להפריד בין שני חיובים אלה של המשיב 1. אכן, אילו היה הפירוש כפי שטוען לו המשיב 1, היה מקום לצפות למצוא פסיק נוסף, אחרי המלים "... שכר טירחת עורך דין בשתי הדרגות". בהעדרו, הטקסט מכיל שני מרכיבים נפרדים. האחד הוא מרכיב של הוצאות, אשר סכומו לא נקבע. השני, מרכיב של שכר טירחת עורך דין, אשר סכומו כן נקבע. אין כל תימוכין לטענה כי הסכום הסופי שנקבע נועד לכסות שני מרכיבים אלה, אשר בית המשפט הבחין ביניהם בבירור בהחלטתו.

זאת ועוד, בית המשפט ציין בהחלטתו בנפרד, הן לעניין ההוצאות, והן לעניין שכר הטירחה, כי הם מתייחסים "לשתי הדרגות". אילו התכוון בית המשפט כי הסכום שנקבע יכסה הן את ההוצאות והן את שכר הטירחה, המילים "בשתי הדרגות" הבאות מיד אחרי עניין ההוצאות היו מיותרות, ולא היה בהן כל צורך. אף עניין זה מצביע, אפוא, בבירור על כוונת בית המשפט בהחלטתו.

במצב זה, ברור לדעתי כי הסכום שנקבע בהחלטת בית המשפט מתייחס לעניין שכר הטירחה בלבד. משכך, נתונה לי הסמכות לשום, כמבוקש, את ההוצאות בערכאה זו. מובהר, כי בכל הנוגע לשומת הוצאות בבית משפט קמא, על המערערים לפנות אל הערכאה הרלוונטית, באשר הסמכות לכך אינה נתונה לרשם של בית משפט זה.

4.ההוראה הרלוונטית לעניין שבפניי היא הוראת תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. על פי הוראה זו:

הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צירופם של אלה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת:

(1) אגרות בית המשפט, הוצאות רישום של פרוטוקול בית המשפט, העתקתו או צילומו, דמי המצאת כתב בי-דין לפי תקנה 475א, מס בולים, שכר בטלה של עדים, שכר רופאים ומומחים אחרים, דמי לינה ודמי נסיעה של אלה בישראל וכל הוצאה אחרת הרשומה כדין בתיק התובענה - כפי שקבע המזכיר הראשי של בית המשפט לפי החומר שבתיק, בלי צורך בבקשה ושלא בפני בעלי הדין;

(2) שאר הוצאות המשפט כפי ששם הרשם, לפי בקשה בכתב או בעל פה ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט."

5.במקרה שבפניי, זכאים המערערים להוצאות כמפורט להלן:

א.אגרת בית המשפט אשר שולמה עם הגשת הערעור.

ב.הוצאות נסיעה מתל אביב לירושלים וחזרה, הכרוכות בשני דיונים שהיו בבית משפט זה (דיון אחד בערעור, ושימוע פסק הדין במועד נוסף).

אציין, כי הוצאות אלה מצויות בסמכותו של המזכיר הראשי. עם זאת, לא מצאתי לנכון לפצל את הליך שומת ההוצאות שבפניי. זאת ועוד, הוראת חוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 קובעת מפורשות כי "הרשם ישמש בכל סמכות שניתנה למזכיר הראשי של בית המשפט העליון, של בית משפט מחוזי ושל בית משפט שלום וימלא כל תפקיד שניתן להם." (סעיף 105(א) לחוק). משכך, אחליט במקרה זה גם בעניינים אלה.

ג.אשר לשאר המרכיבים המבוקשים (הוצאות שונות הכרוכות בהמצאת כתבי בי דין, והוצאות כלליות הכרוכות בניהול התיק בפני בית המשפט), הרי שהמערערים לא מסרו כל אומדן של מרכיבים אלה. על מנת שהדיון בהם ייעשה על בסיס ענייני, אשר מאפשר למערערים למסור אומדן, מפורט ככל הניתן של מרכיבים אלה, בתוך 10 ימים מקבלת החלטה זו. אחרי כן תוצא שומת הוצאות מפורטת, גם ביחס למרכיבים א' וב', במניין הימים יבואו גם ימי הפגרה.

6.המערערים מבקשים גם כי אורה שלסכום שנקבע בפסק דינו של בית המשפט יש להוסיף תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי:

"פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א) ייווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף שמשולם עליו, זולת אם הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת; לענין תקנות אלה, דינו של סכום שהוסף כאמור כדין שכר הטרחה שנפסק"

המשיב 1 טוען כי תקנה זו אינה חלה במקרה שבפניי. לטענתו, המלים "בסכום כולל" בהחלטה מהוות "הוראה אחרת" של בית המשפט, השוללת את תחולת תקנה 512(ג) הנ"ל. על פי טענה זו, התיבה "בסכום כולל" מלמדת כי הסכום שנקבע מכיל מרכיב של הוצאות, עליו אין מוסיפים מס ערך מוסף. זאת ועוד, גם לפי לשונה, טוען המשיב 1, כוללת תיבה זו אף מרכיב של מס ערך מוסף.

7.נוכח מסקנתי, כי הקביעה של סכום של 30,000 ש"ח מתייחסת לשכר הטירחה בלבד, וכי זו לא נועדה לכסות גם את הוצאות המערערים, נשמט הגיונה של טענת המשיב 1. המלים "בסכום כולל" מתייחסות, להבנתי, אך ורק לשכר הטירחה שנקבע לגבי שתי הערכאות. הן אינן מתייחסות להוצאות. משכך, נופל הגיון הטענה הנסמך על שילובם הנטען של שני מרכיבים אלה, ועל המלים "בסכום כולל" שבפסק הדין.

8.אשר לטענה כאילו על פי לשונן המלים האמורות מוציאות מכלל תחולה את הוראת תקנה 512(ג), שכן יוצא מהן כי הסכום שנקבע כולל גם מרכיב של מס ערך מוסף, הרי שאף טענה זו דינה להידחות. בנסיבות העניין, שכר הטירחה שנקבע מתייחס לשתי ערכאות. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבית המשפט קיבל את ערעור המערערים על פסק דינו של בית משפט קמא. במצב זה, עולה כי אין יסוד מוצק דיו לפרש מלים אלה כמיועדות לקבוע חריג לכלל הרגיל, הקבוע בתקנה 512(ג), ולפיו יש להוסיף מע"מ לפסיקת שכר טירחת עורך דין. גם טענה זו של המשיב 1 נדחית, על כן.

9.זאת ועוד. תקנה 512(א) מדברת באופן מפורש על קביעת כל אחד מן המרכיבים הנפרדים הנדונים - הוצאות, שכר טירחת עורך דין - בסכום כולל. תוספת המע"מ על פי תקנה 512(ג) מתייחסת לקביעת שכר טירחה כאמור בתקנה (א), היינו - בסכום כולל. במצב זה, אני מתקשה לראות מדוע מלים אלה, המצויות בפסק דינו של בית המשפט, שוללות את תחולתה של תקנה 512(ג) ואת זכותו של בעל הדין שזכה בשכר טירחת עורך דין לתוספת מע"מ. אם בכלל, לשון תקנה 512(א) מחייבת את המסקנה ההפוכה, לפיה דווקא הוספתן של מלים אלה מחזקת, ככל שיש בכך צורך, את תחולתה של תקנה 512(ג). גם על רקע זה, לא מצאתי ממש בטענות המשיב 1 בנקודה זו.

10.אעיר גם, כי טענת המשיב 1 כאילו בהעדר קביעה מפורשת של בית המשפט בדבר מס ערך מוסף אין מקום להוסיפו, מייתרת למעשה את הוראת תקנה 512(ג) הנ"ל. כל הצורך בתקנה זו בא דווקא בהעדרה של הוראה מפורשת מטעם בית המשפט לעניין זה.

11.אף ההפנייה לע"א 32/90 ברלב נ' בריל, פ"ד מו(5) 866, על ידי המשיב 1, אינה מביאה לשינוי בתוצאה. באותה פרשה התייחס בית המשפט לנוסח הקודם של תקנות סדר הדין האזרחי, אשר אינו חל על המקרה שבפניי. מכל מקום, בית המשפט ציין, בקטע המודגש על ידי המשיב 1, כי "דרך ראויה לקביעת ההוצאות בפסק הדין .... [היא] לחייב את המשיב בתשלום יציאות המשפט וכן בתשלום שכר טירחת עורך הדין בסכום קצוב. במקרה זה היתה חלה על החיוב בשכר טירחת עורך הדין הוראת תקנה 512(ג) בדבר תוספת מס ערך מוסף על פסיקת שכר טרחת עורך הדין". ואמנם, בית המשפט קבע חיוב בהוצאות, בלא לקבוע את שיעורו, וקבע גם קבע חיוב קצוב ונפרד בשכר טירחה. לחיוב זה יש לצרף מע"מ על פי תקנה 512(ג), ולא מצאתי בפסק הדין כל טעם לסתור. משכך, פסק הדין בעניין ברלב תומך, לדעתי, בתוצאה לפיה יש להחיל את הוראת תקנה 512(ג) האמורה על החיוב בסך 30,000 ש"ח בשכר טירחת עורך דין.

משכך, יש להוסיף מס ערך מוסף לסכום של 30,000 ש"ח אשר נפסק כשכר טירחת עורך דין, וכך אני מורה. שימת ההוצאות הסופית תינתן לאחר קבלת התייחסות המערערים האמור בפיסקה 5(ג) לעיל.