ע"א 6570/18 חיים שפיגולנט נ. מדינת ישראל - רשות המיסים - פקיד שומה רחובו

1.

בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' סטולר ) בע"מ 32523-06-15, בגדרו נדחה ערעור המבקש על שומה לפי מיטב השפיטה, ועל סירובה של המשיבה לקבל השגה על שומה זו, שהוגשה באיחור.

2.

המבוקש בבקשה שלפנַי הוא להורות למשיבה להימנע מלממש נכס מסחרי של המבקש – מסגרייה אשר המבקש רשום כבעל זכויות במחציתה, ואשר עוקלה על-ידי המשיבה בגין חוב המס – עד להכרעה בערעור. המבקש טוען כי מימוש הנכס נעשה בחוסר תום לב, מפני שהמשיבה הסכימה להמתין עם המימוש במהלך המשפט; כי מימוש הנכס יכול לגרום למבקש נזק בלתי-הפיך; כי הנכס הוא בעל חשיבות רבה למבקש, הוא מחזיק בו שנים רבות, ומכירתו תסב לו פגיעה כלכלית לא מידתית. עוד טוען המבקש כי סיכויי הערעור גבוהים. מנגד, המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות. לדידה, המבקש לא הרים את הנטל להוכיח כי מאזן הנוחות מצדיק את מתן הסעד המבוקש, וסיכויי הערעור קלושים.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הכלל, המעוגן בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התמש"ד-1984, הוא שהגשת ערעור אינה עילה לעיכוב ביצוע פסק הדין, וכי הזוכה בדין רשאי לממש את פירות זכייתו. עיכוב ביצוע פסק הדין, או מתן סעד זמני שמשמעותו זהה, הוא חריג לכלל זה. סעד זמני שניתן לתקופת ההליך בערכאה הדיונית, אין כוחו יפה אפוא משניתן פסק דין, אשר בו נקבעה קביעה משפטית באשר לזכויות הצדדים. כך, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר על פסק דין כספי, הניתן להשבה; ובן בנו של קל וחומר, כאשר הזוכה היא המדינה, אשר אין חשש שמא לא תוכל להשיב את הסכום שגבתה.

4.

המוקד, בדרך כלל, הוא בפגיעה שתיגרם למבקש. דא עקא, הפגיעה הנטענת על-ידי המבקש היא כללית ואמורפית: הוא טוען ל'נזק בלתי-הפיך', ל'חשיבות רבה' ול'פגיעה כלכלית'. ברם, לא פורט אותה פגיעה מהי. אין זה ברור מהו השימוש של הנכס כיום הזה. בעבר הרחוק הוא שימש אכסניה לפרנסתו של המבקש, אולם מאז חלפו שנים רבות, למעלה מעשור שבו שהה המבקש בחו"ל. יתרה מכך: לבקשה לא צורף תצהיר, אשר יתמוך לכל הפחות בטענות הכלליות הללו. בקשה שכזו, טענות כלליות, ללא ראיה וללא תצהיר, לא תוכל לעמוד.

5.

הבקשה נדחית אפוא. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ₪.