ע"א 6577/98 יואל שיפטן נ. אלכס סלומון

בפני בקשה להשבת ערבון מחד גיסא ובקשה להעברתו למשיב מאידך גיסא.

1.ביום 8.9.98 נתן בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ר' אור) פסק-דין בו דחה את תביעת המבקש. בהתייחסו לעניין ההוצאות קבע בית המשפט המחוזי:

"א. התובע ראה לתבוע בתביעה זו 1,200,000 ש"ח.

ב.לפי התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין, שכר הטרחה שיש לשלם בגין תביעה בסדר גודל כזה הוא 10%...

ג.אי לזאת אני קובעת כי התובע יישא בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורך דינם בשיעור 10% מסכום התביעה, דהיינו - בסכום של 120,000 ש"ח".

המבקש ערער על פסק דין זה וכן הגיש בקשה לעיכוב ביצוע חיובו בהוצאות המשיבים. בבקשתו זו הציע להפקיד בבית המשפט ערבות בנקאית בסכום השווה לשכר הטרחה המינימלי לפי כללי לשכת עורכי-הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז1972- (להלן: "כללי שכר הטרחה")- סך של 34,320. בית המשפט העליון (כב' השופט י. קדמי) קיבל את בקשתו והורה על הפקדת הערבות האמורה כתנאי לעיכוב הביצוע. ביום 11.5.00 דחה בית המשפט באופן חלקי את ערעורו של המבקש "פרט לעניין ההוצאות שהוטלו על המערער, שהן כבדות מדי. אנו מעמידים אותן על 20,000 ש"ח." לא הוטלו הוצאות בערעור גופו.

2.סך 20,000 ש"ח שולם למשיבים, בהוראת המבקש, על ידי העברת הערבות שהפקיד המבקש להבטחת הוצאות המשיבים בערעור. המחלוקת היא על שיחרור הערבות השניה - בסך 34,320 ש"ח. לטענת המשיבים יש לגבות מערבות זו מע"מ על 20,000 ש"ח שנפסקו. לשיטתם, המקור לפסיקת ההוצאות הוא פסק דינו של בית המשפט המחוזי. פסק דין זה פסק למשיבים את הוצאות התביעה ושכר טרחת עורכי דינם ולפיכך חלות עליו הוראות תקנה 512 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: "התקנות"). לטענת המבקש, משנדרש בית המשפט העליון לנושא ההוצאות ופסק סכום הוצאות כולל אין מקום להוספת מע"מ לסכום זה.

3.על פי תקנה 511 (א) לתקנות:

"בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן - הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו."

על פי תקנה 512:

"(א) קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו, הן לענין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז1977- (להלן - התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור...

(ג) פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א) ייווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף שמשולם עליו, זולת אם הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת; לענין תקנות אלה, דינו של סכום שהוסף כאמור כדין שכר הטרחה שנפסק."

הווה אומר, קיימת הבחנה בין "שכר טרחה" ל"הוצאות משפט" (המוגדרים ביחד כ"הוצאות"), כאשר רק על שכר הטרחה מתווסף מע"מ. דא עקא - בית המשפט העליון לא הרחיב בהתייחסותו לעניין זה ובית המשפט המחוזי, שחייב את המבקש בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין, לא הבחין בין רכיבי הסכום שנפסק. לפיכך, קיים קושי בכימות רכיבי הסכום. אפשר שבנסיבות אחרות היה מקום לקבוע, כי בהיעדר הנחייה אחרת, יש לקבוע חלוקה שווה בין שכר הטרחה להוצאות שנפסקו. עם זאת, סבורני שבמקרה זה, מבוסס החישוב על ראיית הסכום כולו כשכר טרחה: כך נהג בית המשפט המחוזי, שפסק בהתאם לכללי שכר הטרחה. כך נהג המבקש, שטענותיו בבקשה לעיכוב ביצוע הסתמכו על כללי שכר הטרחה. על פי כללים אלה, טען המבקש כי סכום ההוצאות גבוה מדי, על פי כללים אלה הציע להפקיד את סכום הערבון - שהוא שכר הטרחה המינימלי. אי לכך, בהתאם לאמור בסעיף 512 (ג) לתקנות ולהגדרת "שכר מינימלי" בכלל 1 לכללי שכר הטרחה, יש להוסיף מע"מ על הסכום שנפסק. לפיכך, איני מוצא מקום להורות על השבת הערבות למבקש כל עוד לא שולם סכום המע"מ על (מלוא) סך ההוצאות שנפסק. הואיל ובמקרה זה קיבל המבקש, עקב טעות משרדית, את הערבות לידיו, אני מורה לו להחזירה לבית המשפט תוך שבעה ימים ממועד המצאתה של החלטה זו, ולחלופין להמציא, בתוך מועד זה, אישור על תשלום המע"מ למשיבים.