ע"א 6582/99 מדינת ישראל נ. ניסים שלוש

1.המשיב נעצר עד תום ההליכים נגדו ביום 10.1.99. כתב האישום שהוגש נגדו מייחס לו עבירות של סחיטה באיומים, הצתה ופציעה. המעשים המיוחסים למשיב יחד עם אחר בוצעו על רקע ניסיון לגבות חוב כספי עבור אחר.

החלטת בית המשפט המחוזי לעצרו עד תום ההליכים נגדו מפורטת ומנומקת והיא אושרה על-ידי בית משפט זה בערר שהגיש המשיב (בש"פ 1775/99). עתה משחלפו תשעה חודשים מאז מעצרו ומשפטו לא הסתיים, מבקשת המדינה להאריך את מעצרו.

המשפט התנהל בקצב מניח את הדעת. התביעה סיימה הבאת ראיותיה. קבועים תאריכים לשמיעת עדי הגנה ולסיכומים בחודש זה ובחודש הבא.

2.המבקשת מדגישה את אופי העבירות וטיבן ואת המסוכנות הטמונה במבצעיהן לציבור וליחידיו, את עברו הפלילי של המשיב, את העובדה שבצע את העבירות כשהוא משוחרר בערובה ומאסר על תנאי תלוי מעל לראשו בגין עבירת איומים ואת העובדה שהמשפט התנהל כראוי והוא עומד להסתיים בתקופת הארכה זו.

הסניגור המלומד הדגיש את דבר המחוקק המחייב שחרור עצור לאחר תשעה חודשים כאשר רק במקרים חריגים ניתן להמשיך ולהחזיקו במעצר, את השוני בנקודת האיזון בין המצב בשלב של בקשת מעצר עד תום הליכים ובין בקשה להארכת מעצר לאחר תשעה חודשים, את עובדת אי היותו של המקרה חריג המצדיק הארכה כזו ואת ההיבט האישי-משפחתי של המשיב.

3.אכן, כפי שאמר בית משפט זה לא אחת, קיים שוני מהותי ומשמעותי, בין מעצרו של אדם עד תום ההליכים נגדו עם הגשת כתב האישום לבין הארכת מעצרו לאחר חלוף תשעה חודשי מעצר כאשר משפטו טרם הסתיים (ראו: בש"פ 3838/90 מדינת ישראל נ' שילון , פ"ד מד(4) 360, 364-363; בש"פ 3267/91 מדינת ישראל נ' ארז וישניצקי ואח' , פ"ד מו(1) 221, 224 מול האות ד').

המחוקק אמר דברו בעניין זה והורה על שחרור הנאשם העצור עד תום ההליכים בחלוף תשעה חודשים, אלא אם כן יאריך בית משפט זה את מעצרו על-פי הסמכות שניתנה לו בחוק. הסדר חקיקתי זה מגלם ומבטא את תפיסת שיטתנו המשפטית בדבר זכות הנאשם לחירות, כל עוד לא הורשע. עם זאת, יש למלא בתוכן ראוי את ההוראה המסמיכה את בית משפט זה להאריך את המעצר. תוכן זה ישקף את האיזון בין זכויות הנאשם מחד גיסא, ובין האינטרס הציבורי שבהגנה על הציבור מפני מסוכנות הנאשם, מאידך גיסא. עמדתי על כך לאחרונה בבש"פ 3956/99 מדינת ישראל נ' יצחק חדיף ואח' (טרם פורסם), שם אמרתי:

"מעצרם של נאשמים עד תום ההליכים הוא הכרח בל יגונה. אין חולק שסעיף 61 לחוק המעצרים מיועד להגן על זכויות הנאשם ועל חירותו כל עוד לא הורשע בדינו ולתחום את משך מעצרו. יחד עם זאת, ניתנה בסעיף 62 לחוק המעצרים לבית משפט זה, סמכות שבשיקול דעת להאריך את המעצר בשלושה חודשים ולחזור ולהאריכו. אין בית משפט זה מאריך מעצר לאחר תום תשעה חודשים כדי ל"העניש" את ההגנה ואין הוא מסרב להאריך את המעצר כדי ל"העניש" את המערכת או את התביעה על כך שהמשפט לא הסתיים בתקופה הקצובה ... . בית המשפט שם על כף המאזניים מחד גיסא, את שלילת חרותו הממושכת של נאשם שטרם הורשע, ומאידך גיסא, את מסוכנותו לציבור הראוי להגנה, את סכנת המלטותו מפני הדין ואת סכנת שיבושם של הליכי משפט. בית המשפט עושה שימוש בסמכותו, תוך שקלול ואיזון של האינטרסים המשמשים בזירה."

אילוצי המערכת, שאינם מאפשרים - במקרים רבים - לסיים משפטים במהלך תשעה חודשים, היו מוכרים וידועים למחוקק גם כאשר הורה את אשר הורה בעניין שחרור נאשמים עצורים בתום תשעה חודשים אם משפטם לא הסתיים. אילוצים כאלה כשלעצמם, אינם מספיקים כדי להמשיך ולהחזיק אדם במעצר (ראו: בש"פ 3267/91 הנ"ל ע' 226-225). יש לשקלם במכלול השיקולים, אותם יש לשקלל וביניהם יש לאזן. אכן, חייבים להיות נימוקים כבדי משקל על-מנת להאריך מעצרו של נאשם מעבר לתקופה של תשעה חודשים. העיקרי שבהם הוא מסוכנותו של הנאשם לחברה וליחידיה. כמו כן יש לשקול אם ניתן לסמוך על הנאשם שיקיים תנאי חלופת מעצר ולא יפר אותם (ראו: בש"פ 3360/94 מדינת ישראל נ' ציון בן שלום אלון ואח' , פ"ד מח(3) 518, 522-521; ובש"פ 3669/97 מדינת ישראל נ' וליד אבו אחמד (טרם פורסם)).

4.העבירות המיוחסות למשיב חמורות הן ומצביעות על העדר עכבות מצדו לנקוט באמצעי סחיטה איומים ואלימות המסכנים חיי אדם על מנת לגבות חוב אזרחי. יש בעבירות מסוג זה ביטוי לתרבות, או ליתר דיוק תת-תרבות, של עיסוק בגביית חובות בדרך אלימה ומאיימת. שימוש באלימות מילולית ופיסית לגביית חוב אזרחי, מצביע על זלזול וקריאת תגר על החוק ועל הסדר הציבורי ועל זלזול בחיי אדם.

לא ניתן לסמוך על אדם העושה מעשים מעין אלה ולהסתפק בחלופת מעצר, כאשר חלופה כזו מבוססת במידה רבה על אמון בנאשם שלא יפר את תנאי השחרור. אמון כזה לא ניתן לתת בו לאור אופי המעשים, לאור עברו הפלילי של המשיב, לאור העובדה שבצע את המעשים בעודנו משוחרר בערובה ומאסר על תנאי בגין עבירת איומים בה הורשע, תלוי ועומד נגדו. לפיכך, אינני מוצאת שניתן לשחררו בחלופת מעצר שתשיג את תכלית המעצר.

5.הסניגור הדגיש את הפן האישי-משפחתי, בציינו, כי לנאשם בן בעייתי אליו הוא קשור במיוחד, שאינו יודע על מעצר אביו ש"נעלם" לפתע מחייו, ושבשל כך נגרם לו נזק נפשי. כן הצביע הוא על כך שאשת המשיב אמורה לעבור ניתוח, אותו אין היא יכולה לעבור בהעדרו של המשיב. לפיכך, לטענתו, ראוי שישוחרר בחלופת מעצר, ולוּ בתנאי מעצר בית מלא.

סיבות אישיות אלה אכן נוגעות ללב, אולם בשקלול השיקולים השונים, אין הן מטות את הכף לזכות המשיב. כל המיוחס לו ארע באשמתו של המשיב שבחר לפעול כפי שפעל. משפטו עומד להסתיים ואם יורשע ויידון למאסר, שוב לא יוכל להימצא במחיצת משפחתו ועל כל אלה אין לו להלין אלא על עצמו.

6.הבקשה מתקבלת. מעצרו של המשיב יוארך ב3- חודשים החל מ10.10.99- או עד למתן פסק-דין לפי המוקדם.