ע"א 6658/98 עיריית ירושלים נ. בנייני מידות בע"מ

בפני בקשה למחיקת ערעור שכנגד או חלקים ממנו.

1.בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר לסיווגה של העברת מקרקעין מן המשיבה-המערערת שכנגד למבקשות. אין חולק, כי בשנת 1965 נחתם בין הצדדים הסכם (להלן: "ההסכם"), לפיו העבירה המשיבה מקרקעין שבבעלותה (הידועים כ"מתחם בור שיבר", להלן: "המקרקעין") למבקשות. וכי בתיקון מס' 11 שנת 1961 (תכנית בנין ערים מס' 36א) לתכנית מתאר ירושלים מס' 62 "פיתוח שטח טליתא-קומי" (להלן: "תכנית 36א") שהופקד בשנת 1964, אושר בשנת 1967 וקיבל תוקף בשנת 1968 נקבע, כי אם לא תעמוד המשיבה בהתחייבותה לפי ההסכם יפקיעו המבקשות את המקרקעין נשוא ההסכם. המחלוקת נוגעת, כאמור לעיל, לסיווג העברת המקרקעין. לטענת המשיבה, כפי שהועלתה בבית המשפט המחוזי בירושלים בהליך נשוא הערעור, מדובר בהפקעת מקרקעין לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965- (להלן: "חוק התכנון והבניה") ללא תשלום פיצויים (ובמקרה זה חלות הוראות סעיף 196 לחוק התכנון והבניה). ולחלופין המדובר ברכישת מקרקעין בביצוע תכנית לפי הסכם או בהפקעתם כך תמורת פיצויים (ובמקרה זה חלות הוראות סעיף 195. לחוק התכנון והבניה). המבקשות טענו, כי הוראות סעיפים אלו אינן חלות, משום שהמקרקעין הועברו בתמורה מכח הסכם שקדם לתכנית. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' פרוקצ'יה) קבע, כי יש לראות את העברת המקרקעין כרכישת מקרקעין בביצוע תכנית לפי הסכם, לעניין סעיף 195 לחוק התכנון והבניה, על כל המשתמע מכך. המבקשות ערערו על פסק הדין ובעקבות הגשת ערעורן הוגש הערעור שכנגד נשוא בקשת המחיקה שבפני.

2.בערעור שכנגד מערערת המבקשת על הקביעה, כי ניתנה לה תמורה עבור המקרקעין וטוענת, כי תמורה כאמור לא ניתנה, וכי בנסיבות אלו חלות על עניינה הוראות סעיף 196 לחוק התכנון והבניה, ולחלופין - הוראות הרישא לסעיף 195. עוד טוענת המבקשת טענות שעניינן גובה הסכום בו היא רשאית לרכוש את המקרקעין בהתאם להוראות סעיף 195. כמו כן היא טוענת לזכותה במקרקעין מכח דיני מנהל ציבורי.

3.בבקשה שבפני טוענות המבקשות, כי המשיבה הודתה בעבר (במסגרת עדות מטעמה בהליך נשוא הערעור וכן בכתבי בי-דין שהוגשו בהליך אחר - ת.א. 428/88) בקבלת תמורה עבור המקרקעין (על ידי קבלת אחוזי בניה מוגדלים במקרקעין סמוכים שנותרו בבעלותה), וכי בית המשפט המחוזי אף קבע ממצא בדבר קבלת תמורה כאמור. אי לכך, יש למחוק את כל הטענות בערעור שכנגד הנסמכות על טענת אי קבלת תמורה, בהיותן של טענות אלו טענות שאין בהן צורך או שהן מבישות או עלולות להפריע לדיון הוגן, לסבכו או להשהותו (וראו: תקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-). עוד טוענות המבקשות, כי הטענות בערעור שכנגד הן טענות עובדתיות סותרות, משום שמחד גיסא טוענת המשיבה להיעדר תמורה ולתחולת סעיף 196, ומאידך גיסא היא טוענת לתחולת סעיף 195 שנקודת המוצא שלו היא מתן תמורה. למקרה שיידחו טיעוניהן לעניין זה, מבקשות המבקשות, כי יותר להן לצרף כמוצג את כתב הטענות בת.א. 428/88, שהגיע לידיעתן, לטענתן, רק בשלבים מתקדמים של הדיון בבית המשפט המחוזי, ומטעם זה סירב בית המשפט לקבלו כראיה נוספת.

4.המשיבה מתנגדת לבקשתה. היא מאשרת שאכן קיבלה אחוזי בניה מוגדלים במקרקעין סמוכים, אך מוסיפה, כי טענה כל העת, כי גם בעלי מקרקעין אחרים קיבלו אחוזי בניה כאמור, כך שאין לראות בכך תמורה למסירת המקרקעין למבקשות. עוד טוענת המשיבה, כי האמור בכתבי בי הדין שהגישה בת.א. 428/88 אינו נוגע כלל למקרקעין נשוא הערעור. בהתייחסה לטענה בדבר הסתירה העובדתית בטיעוניה טוענת המשיבה, כי אין המדובר בסתירה עובדתית, אלא בפרשנות משפטית: אין חולק שנתקבלו אחוזי בניה מוגדלים. אם יהיה בית המשפט סבור (כגירסת המשיבה), כי אין בכך משום תמורה יחולו הוראות סעיף 196 ואם לאו - הוראות סעיף 195. עוד טוענת המשיבה, כי יש לקרוא את סעיף 195 רישא כסעיף המתייחס לרכישה בלא תמורה.

5.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ןבפסק הדין נשוא הערעור והערעור שכנגד החלטתי לדחות את הבקשה. מפסק הדין עולה, כי אין מחלוקת שהמשיבה לא קיבלה תמורה כספית עבור המקרקעין: כך נקבע בהסכם מ - 1965, כך נקבע בתקנון תכנית 36א וכך נכתב בנסחי רישום המקרקעין. המחלוקת שהיתה ונותרה היא בשאלת סיווג מתן אחוזי בניה מוגדלים כ"תמורה" (לעניין סעיף 196) בכלל, ובמקרה זה בפרט, וכן בשאלת היחס בין מתן אחוזי בניה כאמור לבין ההצהרות והמצגים שבכתובים. לפיכך, איני רואה בדבריו של עד מטעם המשיבה, לפיהם נתקבלו אחוזי בניה עודפים משום "הודאת בעל דין" שיש בה כדי לשלול מראש מן המשיבה להעלות את טענותיה בנושא זה. הוא הדין בדברים שנכתבו בת.א. 428/88, שעל פניו אינו נוגע לעניין שבמחלוקת במסגרת הערעור והערעור שכנגד. ניתן להניח, שהמבקשות ייחדו חלק משמעותי מטיעונן במסגרת הערעור עצמו והערעור שכנגד לנושאים אלה. אולם, בהתחשב במדיניותו של בית משפט זה באשר למחיקה על הסף (וראו, לדוגמא: ע"א 642/89, עיזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נגד עירית חיפה , פ"ד מו (1) 470; ע"א 693/83, שמש נגד רשם המקרקעין , פ"ד מ (2) 668, 671) לא מצאתי למקום למנוע מן המשיבה מלכתחילה להעלות את טיעוניה בנושא. מטעמים דומים, מצאתי לנכון להיענות לבקשת המבקשות להגשת ראיה נוספת - כתב התביעה שהוגש בת.א. 428/88. ניתן להניח, כי מידת נגיעתו של מסמך זה להליך עצמו תתברר במהלך הדיון - שטרם החל.

המבקשות יישאו בהוצאות המבקשת בסך 1,500 ש"ח.