ע"א 6664/16 פנחס נחמיאס נ. המפדה האזרחי

1.לפני בקשה להורות על עיכוב הליכי פינוי של מבנה מגורים ברחוב השופטים 33 בחולון, פינוי שקבוע ליום 11.9.2016 במסגרת תיק הוצל"פ 502727-03-15.

2.ביום 2.3.1952 רכשה חברת המפדה האזרחי בע"מ (להלן: המפדה ) מרשות הפיתוח שטח של 10,347 מ"ר באזור התעשייה אזור. על פי הסכם זה, כולל שטח הממכר מספר חלקות זמניות "להוציא את המבנה מס' 2 והשטח מתחת למבנה בערך 120 מ"ר המסומן והמתוחם בצבע אדום על התרשים המצורף לחוזה זה".

3.ביום 16.11.1959 רכש אביו המנוח של המבקש 2, אברהם נחמיאס (להלן: נחמיאס ) את זכויות החזקה במבנה ברחוב ט' מס' 10 באזור (להלן: המבנה ) ממר שלמה כהן.

4.ביום 23.10.2006 נערך הסכם בין המפדה לבין חברת נכסי גילרן בע"מ (להלן: גילרן ) לפיו מכרה המפדה לגילרן את חלקה 20 בשטח של 1,667 מ"ר, שמהווה חלק מהשטח שרכשה מרשות הפיתוח, כשבהסכם מצוין כי "עליה בנייני מגורים ובתי עסק".

מספר הליכים משפטיים התנהלו בין הצדדים ואתאר את הרלוונטיים שבהם.

6.בשנת 2006 הגישו המפדה וגילרן לבית משפט השלום תביעה לסילוק ידו של נחמיאס ממקרקעין הידועים כחלקה 20 בגוש 6781 המצויים ברחוב השופטים 33 בחולון, כשהחלק מהחלקה שבו מדובר כולל מבנה ושטח קרקע. כמו כן, תבעו המפדה וגילרן דמי שימוש ראויים (ת"א 5997/06). אחת השאלות המרכזיות שעלתה בתביעה זו הייתה האם המבנה שבו מתגורר נחמיאס, ואשר אביו רכש בשנת 1959, הוא אותו מבנה שהוחרג בהסכם המפדה ורשות הפיתוח משנת 1952, דהיינו אין למפדה כל זכות בו. בית משפט השלום קבע כי למפדה ולגילרן הזכויות במקרקעין שמהם הן דורשות את סילוק ידו של נחמיאס, לרבות המבנה הכלול בהם, וכי מבנה זה אינו המבנה ש"הוחרג" בחוזה משנת 1952. לפיכך, קבע כי על נחמיאס לפנות את כל השטח (בנוי ושאינו בנוי) שהוא מחזיק בו בחלקה 20 בגוש 6781 בחולון מכל אדם וחפץ.

7.נחמיאס ערער לבית המשפט המחוזי, ושם נהפכה הקערה על פיה, ככל שהדברים נוגעים למבנה בן 120 מ"ר שבו מתגורר נחמיאס (ע"א 13421-06-11). בית המשפט המחוזי קבע, כי השטח שעליו המבנה האמור אכן הוחרג בהסכם משנת 1952, ולכן אין למפדה ולגילרן זכויות בו. המפדה וגילרן הגישו בקשת רשות לערער לבית משפט זה, אולם בקשה זו נדחתה (רע"א 8132/12).

8.בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגישו המפדה וגילרן בקשה לחתימה על פסיקתה המשקפת את פינויו של נחמיאס משטח המקרקעין, למעט שטח המבנה. בית משפט השלום חתם על הפסיקתא כמבוקש, לאחר שתוקנה על פי הוראתו, באופן שתתאם את הוראות פסק הדין. אלא שגם בעניין זה, הוגשה בקשת רשות ערעור (רע"א 35441-03-13), בה נחמיאס טען שלא ניתן לבצע את פסק הדין וכי הפסיקתא חייבת להבהיר שבכל מקרה תישאר בחזקתו דרך כניסה לביתו, כשהיא פנויה למעבר. עוד טען כי מהפסיקתא נעדר החיוב הכספי שהיה על המפדה וגילרן להפקיד כתנאי לפינוי. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של נחמיאס (החלטה מיום 7.6.2013).

9.בנוסף, הגיש נחמיאס תובענה לבית המשפט המחוזי, ובה ביקש להצהיר כי זכרון הדברים שנחתם בין המפדה ובין גילרן, לפיו הסכימה המפדה למכור את המקרקעין לגילרן, הוא חסר תוקף, וכי גילרן נעדרת כל זכויות במקרקעין. תובענה זו נדחתה על הסף לבקשתן של גילרן והמפדה (ה"פ 42061-01-14, החלטה מיום 10.9.2014).

10.ביני וביני, פתחו המפדה וגילרן בהליכי הוצאה לפועל לפינויו של נחמיאס מהחלקה, כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט השלום בת"א 5997/06 (תיק הוצאה לפועל שמספרו 50272-03-15).

11.בעקבות הליכים אלה, פנה נחמיאס לבית המשפט המחוזי בהמרצת פתיחה נוספת (ה"פ 30061-07-15), ובה ביקש את הסעדים הבאים: להצהיר כי המבנה בשטח של כ-120 מ"ר שנקבע בפסק הדין בע"א 13421-06-11 שהוחרג בהסכם משנת 1952, מצוי במלואו במקרקעין שרכשה המפדה מרשות הפיתוח; וכי כל השטח שבבעלות המשיבות זולת השטח שהוחרג בפסק הדין האמור, פונה על ידי המבקשים; וכן להורות על עיכוב הפינוי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. בד בבד, הגיש נחמיאס גם בקשה לסעד זמני שעניינה עיכוב הליכי הפינוי של דירת המגורים. נחמיאס טען, כי, חלק מבית המגורים (בשטח של 40 מ"ר) מצוי על חלקה אחרת, שהיא בבעלות עיריית חולון ולא בחלקה שרכשו המפדה וגילרן. המפדה וגילרן טענו כי מדובר בטענה שקרית, וכי מדובר במבנה נוסף המצוי על שטח נוסף, המופרד מבית המגורים (בשטח של 120 מ"ר ולגביו נקבע שלא יפונה), ולשיטתן מצוי בתחומי השטח שרכשו. במסגרת הסעד הזמני, בית המשפט המחוזי (השופט א' פורג ) קבע שטענתו של נחמיאס אינה חסרת בסיס וכי מכיוון שמדובר בדירת מגורים (טענה שהיא עצמה שנויה במחלוקת) מאזן הנוחות נוטה לטובת מתן הסעד הזמני (החלטה מיום 5.8.2015, אשר לא צורפה לבקשה שלפני). במסגרת ההליך העיקרי, בהמלצת בית המשפט (השופטת ח' קיציס ) הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יפנו לרשמת ההוצאה לפועל על מנת שתוגש שאלת הבהרה לבית המשפט המחוזי האם המבנה שאליו מתייחסת ההחלטה, הוא מבנה בית המגורים של 118 מ"ר, אשר 76 מ"ר ממנו מצויים בחלקה 20 נשוא הערעור והיתרה בחלקה 20 השייכת לצד ג', או כטענתו של נחמיאס, כי המבנה בשטח של 120 מ"ר מצוי כולו בחלקה 20 ומתייחס גם למבנה שהוגדר כמבנה העזר המצוי בסמוך לבית המגורים ולטענתו מהווה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מהמבנה העיקרי (בית המגורים).

רשמת ההוצאה לפועל אכן פנתה בשאלת הבהרה לבית המשפט המחוזי, ובהחלטה מיום 16.3.2016 קבעה השופטת מ' נד"ב כי פסק הדין מתייחס למבנה ולשטח שמתחתיו ששטחו "בערך 120 מ"ר", וכי נקבע בו שהשטח שעליו המבנה הוחרג מההסכם משנת 1952 וכי המפדה וגילרן לא הוכיחו את בעלותן בשטח המבנה. לפיכך, כך קבעה, נראה שפסק הדין אינו דורש הבהרה. ביום 29.3.2016 הורתה רשמת ההוצאה לפועל על שפעול ההליכים בתיק וכתוצאה מכך נקבע הפינוי ליום 11.9.2016.

הליך ההוצאה לפועל האמור הוא ההליך שעיכובו מתבקש בבקשה שלפני. אולם בטרם אדרש לבקשה זו, אתייחס לפסק הדין נשוא הערעור דנן.

12.המבקשים בבקשה שלפני הגישו המרצת פתיחה - נוספת - לבית המשפט המחוזי ובה ביקשו להצהיר כי המבנה בשטח של כ-120 מ"ר שהוחרג בהסכם משנת 1952 מצוי במלואו במקרקעין שרכשה המפדה מרשות הפיתוח; כי כל השטח שבבעלותן של המפדה וגילרן, זולת השטח שהוחרג בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בע"א 13421-06-11, פונה על ידם; כי אין לפנות אותם מהשטח המצטבר של עד 120 מ"ר המצויים בחלקה שרכשו המפדה וגילרן; וכי יש להורות על עיכוב הליכי הפינוי ביחס למקרקעין.

13.המפדה וגילרן ביקשו לסלק על הסף את המרצת הפתיחה, כשהנימוק העיקרי לכך הוא שמדובר בתובענה שתוכנה ועילותיה נדונו מספר פעמים ובערכאות שונות, וקיימות הכרעות שיפוטיות חלוטות שלפיהן על נחמיאס לפנות את השטח של המפדה וגילרן, פרט למבנה מגורים בן 120 מ"ר. בית המשפט המחוזי (השופט י' שפסר ) קיבל את הבקשה ודחה את המרצת הפתיחה על הסף. נקבע, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בע"א 13421-06-11 מתייחס למבנה ולשטח שמתחתיו ששטחו בערך 120 מ"ר, וזהו השטח המוחרג מהשטח שרכשו המפדה וגילרן, בין אם חלקו של המבנה נכנס גם לשטח שבבעלות צד ג' ובין אם לאו. משעה שפסק דין זה מחייב את הצדדים ומקים השתק פלוגתא בכל הנוגע להגדרת החלק שהוחרג מההסכם, יש לקבוע כי הסוגיה שבמחלוקת כבר נדונה והוכרעה.

14.בבקשה שלפני מעוניינים, כאמור, המבקשים להורות על עיכוב הליכי הפינוי של דירתם במסגרת תיק ההוצאה לפועל. לפי הנטען בבקשה, הצדדים חלוקים בשאלת מיקומם של אותם 120 מ"ר שהוחרגו מהשטח שרכשה המפדה, היינו, האם אותם 120 מ"ר נמצאים כולם בשטח שרכשה המפדה (כעמדת המבקשים) או שרק חלקם נמצא בשטח שבבעלות המשיבות (כטענת האחרונות). המבקשים נתלים בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בע"א 13421-06-11 וטוענים כי עולה ממנו בבירור שהשטח המוחרג כולו (120 מ"ר) מצוי כולו בחלקה שרכשה המפדה מרשות הפיתוח. המבקשים טוענים, כי בית המשפט המחוזי בטעות סבר כי המחלוקת שבעניינה התבקשה הבהרה מבית המשפט המחוזי הוכרעה לטובת המשיבות, ולא היא. המבקשים טוענים עוד, כי בהליכים המשפטיים הרבים שהתנהלו נהגו דווקא המשיבות בחוסר תום לב תוך הצגת מצגי שווא לבתי המשפט, והתנהלותן "עלה למערערים באיבוד ביתם בו הינם גרים זה עשרות שנים". לטענתם, פינוים מהדירה יגרום להם נזק בלתי הפיך, בעוד שאין מחלוקת בדבר זכותם של המבקשים במבנה נשוא הערעור.

15.ביום 30.8.2016 הוריתי על קבלת תגובתן של המשיבות לבקשה, ואלה עיקריה: המשיבות טוענות, כי כל מטרתה של הבקשה לעכב את פינוים של המבקשים ממבנה נוסף, הנמצא בסמוך למבנה בן כ-120 מ"ר בו מתגוררים המבקשים. המשיבות מעולם לא התכוונו ואינן מתכוונים לפנות את המבקשים מבית המגורים בן כ- 120 מ"ר, אלא מהמבנה הנוסף, הסמוך לו, וזאת על פי זכותן בהתאם להחלטות חלוטות רבות. לטענתן, התנהלות המבקשים עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, כאשר פעם אחר פעם הם מונעים את פינוי המבנה הנוסף. לטענת המבקשות, סיכויי הערעור קלושים וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתם של המבקשים, בפרט משלא מדובר בחלק ממבנה המגורים.

16.עיינתי בבקשה, בתגובה ובהחלטותיהם השונות של בתי המשפט שדנו בנושא, לרבות פסק הדין נשוא הערעור, והחלטתי כי דינה של הבקשה להידחות.

17.עניינה של הבקשה הוא עיכוב הליכי פינוי המתנהלים בפני לשכת ההוצאה לפועל. לא מדובר בעיכוב ביצוע של פסק דין אלא במעין סעד זמני לתקופת הערעור. במקרה אחר עמדתי על ההבחנה בין ההסדר של סעד זמני בערעור, הקבוע בתקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ובין ההסדר של עיכוב ביצועו של פסק דין, הקבוע בתקנות 470-467 [עע"מ 2215/08 עלמי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים

(17.3.2008)] . בעוד שבמקרה האחרון ניתן פסק דין נגד הנתבע, והוא מבקש לעכב את ביצועו במהלך התבררות הערעור, במקרה הראשון מדובר בבעל דין שתובענתו נדחתה, והוא מבקש "להחיות" - בתקופת הערעור - סעד זמני שהיה נתון לו, בפועל או בכוח, בערכאה הדיונית (שם, פסקה 18). אלא שבמקרה דנן, הסעד הזמני המתבקש לא היה נתון למבקשים מכוח ההליך שעל פסק הדין בו הוגש הערעור דנן (ה"פ 5962-06-16). עיכוב הביצוע של הליכי הפינוי ניתן מכוח החלטתו של השופט פורג מיום 5.8.2015 במסגרת ה"פ 30061-07-15, ובוטל למעשה משעה שהמרצת פתיחה זו נסגרה בהסכמת הצדדים ועקב כך - ובעקבות החלטת ההבהרה של השופטת נד"ב מיום 16.3.2016 - חודשו הליכי ההוצאה לפועל.

18.בנסיבות אלה, אני סבור כי בקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור, כשהערעור מופנה כנגד פסק דין בתיק אחר ,

אינה הדרך הדיונית המתאימה לתקוף את חידוש הליכי ההוצאה לפועל.

19.אולם גם אם אתעלם מעניין "פרוצדוראלי" זה, אני סבור כי דינה של הבקשה להידחות. כידוע, הנטל הראשון המוטל על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור (כמו גם על המבקש עיכוב ביצוע) הינו להראות כי סיכויי הערעור טובים. על פניו, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי סיכוייו של הערעור להתקבל אינם מן המשופרים. הסעדים המבוקשים בהמרצת הפתיחה נשוא הערעור נראים זהים כמעט לחלוטין להמרצת פתיחה קודמת שהגישו המבקשים (ה"פ 30061-07-15), שנסגרה בהסכמת הצדדים, ובעקבותיה התקבלה החלטת ההבהרה של השופטת נד"ב. משעניין זה נדון בפני בתי המשפט (ולא בפעם הראשונה), לא שוכנעתי - ברמה הלכאורית - כי לערעור סיכוי טוב להתקבל.

20.אשר לשאלת מאזן הנוחות, אמנם ככל שמדובר במבנה מגורים אזי הכף בדרך כלל תיטה לעכב את הפינוי. ואולם, בנסיבות החריגות של המקרה דנן, ומשקיימת מחלוקת אם המבנה הוא זה המשמש למגורים או שמא מדובר במבנה עזר המצוי בסמוך לבית המגורים, לא שוכנעתי כי שיקול זה חזק דיו על מנת לבלום את הליכי ההוצאה לפועל ביחס לפסק דין שניתן כבר לפני מספר שנים.

21.אשר על כן, הבקשה לעיכוב הליכי הפינוי נדחית. באופן חריג, איני עושה צו להוצאות, על אף שהתבקשה תגובה.