ע"א 6734/15 סמ-ליין בע"מ נ. ורדה שוורץ

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ש' אלמגור ), מיום 24.9.2015 בת"צ 41160-05-12, לפיה דחה בית המשפט את בקשת המערערת לפסול עצמו מלדון בעניינה.

1.

המערערת הגישה בקשה לפסילת בית המשפט. במסגרת הבקשה טענה המערערת כי מאחר שהמותב אישר שני הסדרי פשרה בשני תיקים שעניינם דומה לעניינה: ת"צ 6405-05-12 פרץ נ' ראלקו מוצרי צריכה בע"מ (להלן: עניין פרץ ), ות"צ 1937-04-12 הבר נ' תדיראן הולדינגס בע"מ

(להלן: עניין הבר ), קם חשש ממשי שבית המשפט יפסוק בעניינה בדומה, ולא יקבע קביעות שונות של עובדה ושל משפט מאלה שקבע בעניין פרץ ובעניין הבר . המערערת הוסיפה כי מרכז הכובד של הגנתה הוא הטענה שאין בנמצא קבוצה אחידה של תובעים, וכי היא משיגה גם על אמת המידה שנקבעה לפיצוי "הקבוצה". ואולם, לטענתה, בעניין פרץ ובעניין הבר קבע בית המשפט כי קיימת קבוצה. בנסיבות אלו, סברה המערערת כי קיים חשש ממשי שלא יינתן לה יומה בבית המשפט.

2.

בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. בית המשפט קבע כי התובענה הייצוגית שלפניו מבוססת על הטענה שהמערערת, היא המשיבה בתובענה הייצוגית, שיווקה לציבור מקררים שנפח האחסון האמיתי שלהם קטן מהנפח שהציגה לפניהם וכי מדובר בהטעיה. בית המשפט הוסיף כי המערערת טענה בעבר וטוענת כעת כי העובדות בעניינה שונות לחלוטין מאלה שבעניין פרץ

ובעניין הבר , וכי בשל טענה זו נדחתה בקשה לאחד את הדיון בבקשות לאישור התובענות הייצוגיות בשלושת התיקים.

3.

בית המשפט קבע כי יש לדחות את בקשת הפסלות על הסף מן הטעם שהוגשה למעלה משמונה חודשים לאחר שניתן פסק הדין בעניין פרץ ורק לאחר שניתן פסק הדין בעניין הבר . אף לגוף העניין נדחתה הבקשה. בית המשפט קבע כי "לא בפסק הדין בעניין פרץ ולא בפסק הדין בעניין הבר נקבעו מסמרות בנוגע לקיומה של קבוצה, על אחת כמה וכמה להיקפה". בית המשפט הבהיר כי דעתו בסוגיות אלה לא ננעלה. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט כי טענתה החוזרת ונשנית של המערערת בדבר השוני המובהק בין עניינה לבין העניינים שנדונו בעניין פרץ ובעניין הבר , מחזקת ביתר שאת את האפשרות שההכרעה בתיק נושא הערעור עודנה תלויה ועומדת. לדברי בית המשפט, אכן, הבקשה לאישור תובענה כייצוגית מוכרעת לאחר שנבחנות ראיות. עם זאת, הפסיקה קבעה כי מדובר בהליך מקדמי, וכי אין מניעה שאותו שופט ידון גם בהליך העיקרי. לפיכך, כאמור, נדחתה הבקשה. נקבע כי על המערערת לשלם למשיבה הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך של 7,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

4.

ראשית, טוענת המערערת כי בקשתה הוגשה ללא שיהוי, שכן, לדבריה, עילת הפסלות התגבשה רק לאחר מתן פסק הדין בעניין הבר . זאת, שכן לדבריה רק לאחר אישור הסדר הפשרה בעניין הבר הוברר כי טענותיה, בעיקר לאי קיומה של "קבוצה", הוכרעו חד משמעית. לדעת המערערת, גם אם ניתן היה להגיש את בקשת הפסלות כבר לאחר מתן פסק הדין בעניין פרץ , לא היה מקום לדחות את הבקשה רק מטעם זה.

5.

לגופו של עניין טוענת המערערת כי החלת הוראות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות ) על המקרה דנן מביאה למסקנה כי מדובר בהכרעות סופיות היוצרות חשש ממשי כי למערערת לא יהיה יומה בבית המשפט. המערערת מזכירה כי לפי הוראת סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות, כדי לאשר הסדר פשרה על בית המשפט למצוא כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה. מאחר שכך קבע בית המשפט בעניין פרץ ובעניין הבר , תוהה המערערת כיצד יהיה ביכולתו של בית המשפט לקבוע בעניינה אחרת מאשר כי קיימת קבוצה הומוגנית של תובעים רוכשי מקררים. לטענת המערערת, הקביעה כי קיימת "קבוצה" היא קביעה סופית ופוזיטיבית, שכן אישור הסדר הפשרה נעשה במסגרת פסק דין סופי ולא במסגרת הליך ביניים. לכן לדעתה, הקביעות בפסקי הדין הן סופיות ומחייבות. לטענת המערערת, כך עולה גם מלשון פסקי הדין שנתן בית המשפט קמא, בהם נקבע כי מתקיימת קבוצה הומוגנית שיש להכיר בה בהקשר של תביעה ייצוגית. לדעת המערערת, בית המשפט גיבש דעתו באופן ממשי כשקבע כי התנאים לאישור התובענה הייצוגית מולאו. לדעת המערערת, יש דמיון, עד כדי זהות, במספר סוגיות עקרוניות ומהותיות בין שלושת התיקים, ובראשן, השאלה האם קיימת קבוצה הומוגנית של תובעים אם לאו. לדברי המערערת, אין זה ראוי ונכון כי בית המשפט ידון כעת בעניינה. בנסיבות אלו, טוענת המערערת, כי דעתו של בית המשפט ננעלה בעניינה עוד בטרם ניתן לה יומה בבית המשפט, או לכל הפחות, נוצרה מראית עין המחייבת את פסילתו. גם אם ייקבע שאין חשש ממשי למשוא פנים, טוענת המערערת כי ראוי להעביר את עניינה לידי מותב אחר בשל מראית פני הצדק ואמון הציבור במערכת בתי המשפט.

6.

דין הערעור להידחות. הטענות שהעלתה המערערת אינן מקימות עילה לפסילת בית המשפט מלהמשיך לדון בתיק נושא הערעור (השוו: ע"א 5351/15 אגמי נ' וייס (17.8.2015)). ממש כפי שככלל, אין מניעה שבית המשפט ידון מחדש בעניין שהוחזר לו על ידי ערכאת הערעור, כך גם אין בעובדה שבית המשפט אישר את הסדרי הפשרה בעניין פרץ ובעניין הבר כדי להקים עילה לפסילתו (השוו: ע"א 2991/15 פסגות נריה בע"מ נ' רשות המיסים בישראל (10.5.2015)). כידוע, הבעת עמדה או דעה על ידי שופט במסגרת הליך קודם, אינה מקימה, בדרך כלל, חשש ממשי למשוא פנים (ראו: 208/14 דיאמנט נ' שלמה נס, עו"ד (20.1.2014)). משכך, פסיקה קודמת באותו עניין אינה מגבשת, כשלעצמה, את עמדת השופט באופן שאין הוא פתוח לשכנוע, ויש להראות כי בהליך הנוכחי אין השופט פתוח לשכנוע (ראו: ע"א 461/14 רוזן נ' ביטון (14.1.2015)); (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 265 (2006), להלן: מרזל ). אין זה המקרה דנן.

7.

אף נקבע בעבר כי ככל שניתן להבחין בין ההליכים השונים למרות הדמיון ביניהם – כמו למשל, בין הכרעה בשאלה לגוף העניין להכרעה אגבית או לכאורית, או בין הליך עיקרי להליך משני או כמו במקרה שלפנינו, בין הכרעה על פי הסדר פשרה לבין הכרעה לגופו של עניין – יהיה בכך כדי לחזק את הנחת היסוד הקשורה במקצועיותו של השופט ובהגינותו, כי יהיה ביכולתו לשנות מהחלטותיו הקודמות תוך פתיחות לשכנוע וללא חשש ממשי למשוא פנים (מרזל, בעמוד 266). מכל מקום, סופיות העמדה נגזרת מן האופן בו הובעה ומן המסגרת הדיונית בה הובעה (ראו: ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב-תמיר (1.6.1997))

8.

למען הסר הספק, אצטט את הוראת סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות:

"19(א) בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה, ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית – גם כי קיימות, לכאורה, שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין".

כזכור, בית המשפט קמא אישר הסדרי פשרה הן בעניין פרץ הן בעניין הבר בהתאם להוראות סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות. יוזכר בהקשר זה כי בית המשפט קבע כי "לא בפסק הדין בעניין פרץ ולא בפסק הדין בעניין הבר נקבעו מסמרות בנוגע לקיומה של קבוצה, על אחת כמה וכמה להיקפה". בדין קבע בית המשפט כאמור לאור הוראת סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות. כך או כך, יישום ההלכה הפסוקה במקרה דנן מביא למסקנה כי לא קמה בנסיבות העניין עילה לפסילת בית המשפט קמא ומשכך, דין הערעור להידחות. בהגיעי למסקנה זו איני נדרשת לשאלת השיהוי בהגשת בקשת הפסלות, על אף שיש ממש בקביעה כי הבקשה הוגשה בשיהוי.

הערעור נדחה. משלא הוגשה תשובה אין צו להוצאות.