ע"א 6735/10 עו"ד יוסף גרנות נ. בנייני המשתלה בע"מ

1.

לפניי בקשה לסעד זמני בתקופת הערעור, שהגישו המבקשים בגדרי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט א' זמיר ), שדחה את תביעתם לתשלום שכר טרחת עורכי דין בקשר עם פרויקט קבלני של המשיבה.

להלן אעמוד על תמצית הנתונים הנדרשים להכרעה.

2.

המבקשים הם שותפים במשרד עורכי דין אולשנסקי-גרנות ושות' (להלן: המשרד ). המשיבה רכשה מקרקעין ברמת גן, שבהם התעתדה להקים פרויקט, הכולל בנייה של דירות מגורים (להלן: הפרויקט ). לטענת המבקשים, המשיבה נתאגדה לצורך ביצוע הפרויקט. בין בעלי הדין נכרת בשנת 2000 הסכם טיפול משפטי, שלפיו המשרד יטפל בפרויקט בכל הנוגע לצד המשפטי, ובכלל זה: שינוי תכנית בניין ערים עד לקבלת רשיון בניה, עריכת חוזים והסכמים עם נותני שירותים ועם רוכשים, וטיפול משפטי עד לרישום זכויות הרוכשים (להלן: הסכם שכר הטרחה ). תמורת שירותיו אמור היה המשרד לקבל 1.5% בתוספת מע"מ מערך המכירות, כאשר בסיס המכירות המינימלי לצורכי חישוב שכר הטרחה הועמד על 27 מיליון דולר בתוספת מע"מ (הווה אומר, שעל בסיס ההנחה כי ההסכם יקוים עד תומו – שכר טרחה עמד על סכום מינימלי של 405,000 דולר בתוספת מע"מ). לטענת המבקשים, הם אכן טיפלו בשינוי התכניות, והביאו לאישורה של תכנית חדשה, שהביאה להגדלת שטחי הבנייה במקרקעין, ולמתן אפשרות לבנייה של לפחות 78 דירות מגורים.

3.

בשנת 2005 התקשרה המשיבה בהסכם למכירת 80% מזכויותיה במקרקעין לשתי חברות (להלן יחד: היזם ), תמורת כ-5.5 מיליון דולר (להלן: הסכם המכר ). בידי המשיבה נותרו 20% מן הזכויות בפרויקט, ובכלל זה הזכות למכור 16 דירות (להלן: דירות המשיבה ) ולקבל את תמורת מכירתן. בהסכם צוין, בין היתר, כי עורכי דינו של כל צד ייצגו רק אותו, וכי "בהתחשב בהתחייבות הבעלים לתשלום שכ"ט עו"ד, לעו"ד הבעלים, ישלם היזם סך של 82,500$ + מע"מ לעו"ד הבעלים במישרין או באמצעות הבעלים תוך 30 יום מיום חתימת הסכם זה, על חשבון התחייבות הבעלים לתשלום שכ"ט עו"ד לעו"ד הבעלים" (סעיף 16(ז) להסכם המכר). יצוין כי המשפט: "על חשבון התחייבות הבעלים וגו'" נרשמה על גבי טיוטה מוקדמת של ההסכם בכתב ידו של עו"ד גרנות, המבקש 1, ונכללה לבסוף בהסכם. לגבי הטיפול המשפטי במכירת דירות המשיבה נקבע כי זה יבוצע על-ידי המשרד (סעיף 16(ב) להסכם המכר).

4.

חודשים אחדים לאחר כריתת הסכם המכר, ולאחר מספר מפגשים בין נציגי הצדדים, הודיע המבקש 1 בשם המשרד כי הוא עומד על קבלת מלוא שכר הטרחה המגיע לו, לשיטתו, בהתאם להסכם שכר הטרחה. המשיבה הודיעה בתגובה כי, מכרה 80% מזכויותיה בפרויקט ליזם, וכי אגב כך המבקש 1 הודיע למשיבה כי הגיע להסכמה עם היזם לגבי חלוקת העבודה המשפטית ושכר הטרחה, כך שתשלום שכר הטרחה בקשר עם 80% מן הפרויקט מוצה בתשלום של 82,500 דולר. לגבי הזכויות הנותרות בפרויקט, כך טענה המשיבה, ולגביהן בלבד, הסכם שכר הטרחה שריר וקיים. מחלוקת זו הובילה עוד בשנת 2005 להגשת תובענה של המבקשים נגד המשיבה, שלאחר גלגולים שונים לבשה צורה של תביעה כספית. יצוין כי סכסוך שנתגלע בין המשרד לבין המשיבה בשנת 2008, ושעל פרטיו חלוקים בעלי הדין, הוביל לכך שהמשרד אף לא טיפל במכירת דירות המשיבה, וממילא לא זכה לשכר טרחה נוסף.

5.

בתביעתם טענו המבקשים כי הם זכאים לתשלום בהתאם להסכם שכר הטרחה, בהתעלם מהסכם המכר, בסכום כולל (לפי תחשיבים חלופיים שונים – של שווי הדירות בפרויקט, הסכום המינימלי בהתאם להסכם שכר הטרחה, או שכר ראוי בגין פעילותם של המבקשים בשנים 2000 עד 2005) הנע בין כ-1.7 לבין כ-2.8 מיליון ש"ח. המשיבה טענה מנגד, בתמצית, כי התקשרה בתום לב בהסכם המכר עם היזם, המשנה את מערך היחסים בינה לבין המשרד, כי הסכום ששולם למבקשים בהתאם להסכם המכר היה על דעתם של אלה ומיצה את התשלום המגיע למבקשים בקשר עם מכירת 80% מן הפרויקט ליזם, וכי המבקשים אינם זכאים לתשלומים נוספים כלשהם.

6.

התיק, לאחר גלגוליו השונים, הועבר בראשית שנת 2010 לשמיעת ההוכחות בפני כב' השופט א' זמיר . ערב תחילת שמיעת הראיות בתיק, בתאריך 9.5.2010 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, בהמלצת בית המשפט ומבלי לפגוע בטענות הצדדים, שלפיה "לא יימכר הפנטהאוז הרשום כדירה מס' 83 בקומה 22 עד ל-14 ימים לאחר מתן פסק הדין, וככל שיימכר, יופקד בנאמנות בידי בא כוח הנתבעת סך של 2.5 מיליון ש"ח. אף זאת עד ל-14 יום לאחר מתן פסק הדין" (להלן: ההסכמה הדיונית ). בית המשפט המחוזי נתן להסכמה זו תוקף של החלטה, וקבע את התיק להוכחות ולסיכומים להמשך חודש מאי 2010.

7.

בפסק דינו, מתאריך 3.8.2010, דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את התביעה. בית המשפט עמד על העקרונות לפסיקת שכר טרחה לעורכי דין, בנסיבות שבהן הופסק הייצוג, כפי שהותוו בבית משפט זה (ראו: ע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ , פ"ד מז(5) 114 (1993); ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין

(לא פורסם, 20.3.2008); ע"א 9784/05 עירית תל אביב-יפו נ' גורן

(לא פורסם, 18.7.2010)). בית המשפט בחן בהרחבה את נסיבות הפסקת ההתקשרות, ככל שהדברים מתייחסים לטיפול המשפטי בחלק הפרויקט, שהועבר ליזם. בתחילה התמקד בית המשפט ברקע לגיבושו של הסכם המכר, במעורבותו של עו"ד גרנות בהסכם ובמשמעות האמור בסעיף 16(ז) להסכם, בעניין תשלום הסכום של 82,500 דולר לעורכי דינה של המשיבה. אף שעו"ד גרנות איננו צד פורמלי להסכם, הרי שבית המשפט המחוזי ניתח את הוראת סעיף 16(ז) להסכם המכר – שעו"ד גרנות היה מעורב בניסוחו כאמור – וראה בו כמעין הסכם עם המבקשים בעניין שכר טרחתם, ומצא כי פרשנותה הראויה של ההוראה האמורה היא ככזו הממצה את התחייבותה הכספית של המשיבה כלפי המבקשים. בית המשפט בחן עוד (למעלה מן הצורך, לפי קביעתו) האם ההתקשרות בין המשיבה לבין המבקשים הופסקה בתום לב, וקבע כי התשובה לכך היא בחיוב. בית המשפט קבע כי המשיבה פעלה מתוך מניעים מסחריים לגיטימיים, עת מכרה 80% מזכויותיה בנכס ליזם ועת נעתרה לדרישתו של היזם כי עורכי דינו הם שיטפלו בחלקו של היזם בפרויקט. תום לב זה נלמד אף מכך שהמשיבה פנתה בשנת 2008 למבקשים וביקשה כי ייצגו אותה בכל הקשור למכירת דירות המשיבה, פנייה שאף שלא נסתיימה, כך נקבע, במתן שירותים משפטיים בפועל, לא הייתה למראית עין בלבד. עוד בחן בית המשפט את הוראות הסכם שכר הטרחה ומצא כי אומד דעת הצדדים היה לכרוך את תשלום שכר הטרחה בביצוע הפעולות המשפטיות המפורטות בהסכם, ומשחלו התפתחויות, שהובילו לכך שהמבקשים לא המשיכו את הטיפול המשפטי בענייני הפרויקט, יש בכך כדי לפגוע בזכאותם לקבלת תשלום בגין פעולות משפטיות, שלא בוצעו. לסיום בחן בית המשפט האם המבקשים זכאים לשכר ראוי, מעבר לשכר הטרחה ששולם להם. הוא מצא כי יש לאמוד את שכר הטרחה הראוי בהתאם להיקף העבודה שהושקעה בפועל, וכי תמורתה של העבודה שהושקעה בפועל – קודם לכריתתו של הסכם המכר – נופלת מסכום שכר הטרחה ששולם. בית המשפט הוסיף כי אילולא היה מוצא ששכר הטרחה שבסעיף 16(ז) להסכם המכר ממצה מבחינה חוזית את תשלום שכר הטרחה למבקשים, היה מוסיף למבקשים סכום של 100,000 דולר בתוספת מע"מ בקשר עם טיפולם בגיבוש הסכם המכר עם היזם ומימושו. נוכח כל האמור – התביעה נדחתה. בשולי פסק הדין צוין כי "העיקול הזמני – מבוטל".

8.

המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין, ובגדרו הגישו את הבקשה לסעד זמני שבפניי. בבקשתם עותרים המבקשים כי בית משפט זה יורה למשיבה להימנע מביצוע כל דיספוזיציה בזכויותיה בדירת הפנטהאוז בפרויקט (דירה מס' 83 בקומה 22 במקרקעין הידועים כחלקות 230 ו-355 בגוש 6126 ברמת גן; להלן: דירת

הפנטהאוז ), או ככל שתימכר דירת הפנטהאוז – להפקיד מתוך כספי התמורה סך של 2.5 מיליון ש"ח בנאמנות בידי באי-כוח המשיבה. לטענת המבקשים, הסעד המבוקש הוא בבואה של הסעד הזמני, שניתן בהסכמת הצדדים בבית המשפט המחוזי, ושבוטל בפסק הדין (ומטעם זה נוסחה כנראה הבקשה לסעד זמני שבפניי כמכלול אחד, כפי שהיה בהסכמה הדיונית, למרות שברור שמדובר בשתי חלופות, שכל אחת מוציאה את רעותה).

מבחינת מאזן הנוחות, המבקשים סבורים שקיים חשש ממשי שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין בערעור, אם זה יהיה לטובתם. לידיעת המבקשים, המשיבה הוקמה לצורך ביצוע הפרויקט, ונכסיה מתמצים בזכויות שיש לה בדירותיה. כאמור, בהתאם להסכם המכר, למשיבה זכויות ב-16 דירות בפרויקט. לפחות שמונה דירות כבר נמכרו, וייתכן שאף יותר, למיטב ידיעת המבקשים. הנה כי כן אם תשלים המשיבה את מכירת הדירות, כך חוששים המבקשים, הרי שעד מתן פסק הדין עלולה המשיבה להיות נטולת נכסים, וכך תסוכל מטרת הערעור. מאידך גיסא, טוענים המבקשים, כי לטענת המשיבה עצמה, בעלי מניותיה הם אנשים אמידים, ולא ייגרם להם כל נזק אם ימתינו עם חלוקת כספי התמורה שתתקבל ממכירתה של דירת הפנטהאוז עד לאחר מועד מתן פסק הדין בערעור.

המבקשים גורסים עוד כי טובים סיכויי הערעור להתקבל. לשיטתם בית המשפט המחוזי שם את הדגש על הסכם המכר, שנכרת חמש שנים לאחר שנכרת הסכם שכר הטרחה, והתעלם כליל מן הטיפול המשפטי שהעניקו המבקשים למשיבה במהלך התקופה האמורה. עוד מלינים המבקשים על כי בית המשפט המחוזי ניתח את הסכם המכר ואת פרשנות סעיף 16(ז) לו, כאילו היה הסכם בין המבקשים לבין המשיבה – ולא היא. לחלופין טוענים המבקשים, כי אין כל דרך לראות באמירה, שלפיה תשלום מסוים יהיה "על חשבון" שכר טרחתם, ככזו הממצה את שכר הטרחה המגיע להם. המבקשים אינם מקבלים עוד את פרשנות בית המשפט המחוזי הנכבד באשר לתכלית ולהיגיון הניצבים בבסיס הסכם שכר הטרחה והסכם המכר. בנוסף, סבורים המבקשים כי הם זכאים למצער לקבלת שכר הטרחה החוזי בקשר עם הזכויות שנותרו בידי המשיבה, שכן האחריות לאי-מתן הטיפול המשפטי בעניין מכירת דירות המשיבה רובצת לפתחה של זו, ולא של המבקשים. למצער, סבורים המבקשים, כי השכר הראוי להם בגין טרחתם, גבוה משמעותית מזה ששולם.

9.

המשיבה מתנגדת לבקשה. בתשובתה היא מציינת כי חרף הערתו של בית המשפט המחוזי בשולי פסק דינו על כי "העיקול הזמני – מבוטל", הרי שמעולם לא הוטל עיקול על דירת הפנטהאוז. היא מסבירה כי הסכימה להצעת בית המשפט המחוזי, שהועלתה בעקבות בקשה של המבקשים למתן צו עיקול, שלפיה דירת הפנטהאוז לא תימכר, ולחלופין – תמורתה תישאר בנאמנות בידי באי-כוחה של המשיבה, שכן בית המשפט המחוזי הבהיר שבדעתו לקיים הליך מואץ ביותר להשלמת הדיון בתיק (כפי שאכן קרה בפועל). למשיבה לא הייתה כל התנגדות להטלת המגבלה האמורה, שאיננה מגבלה כלל ועיקר לדידה, כל עוד המדובר בהסכמה דיונית העומדת בתוקפה לפרק זמן קצר. ברם אין היא מוכנה להטלת מגבלה שכזו לפרק זמן ממושך, עד להכרעה בערעור. המשיבה טוענת עוד כי בקשת המבקשים להטלת עיקול על דירת הפנטהאוז לוקה בשיהוי מאיין – הן בשים לפרק הזמן שחלף בין הגשת התובענה בבית המשפט המחוזי, ועד להגשת בקשת העיקול, והן בשים לב לפרק הזמן של כחודשיים ימים, שחלף בין מתן פסק הדין ועד להגשת הבקשה שבפניי. מבחינת מאזן הנוחות טוענת המשיבה כי אין כל ראייה לקיומה של הכבדה אפשרית בביצוע פסק הדין בערעור, אם יתקבל הערעור, שכן המבקשים אינם מוכיחים שיש חשש כלשהו שהמשיבה תבריח את נכסיה, או תעשה מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין. מכירת דירות, טוענת המשיבה, ודאי איננה משום הברחת נכסים, והעובדה שהיא מתכוונת למוכרן ידועה למבקשים מזה זמן. המשיבה אף מתקוממת כנגד טענת המבקשים, שלפיה אם בעלי מניותיה הם אמידים (נתון שהמשיבה מאשרת אותו) – לא ייגרם להם כל נזק מעיכוב בחלוקת הדיבידנדים מרווחי המשיבה. המשיבה סבורה שדווקא איתנותם הפיננסית של בעלי מניותיה עומדת למבקשים לרועץ, שכן בעלי מניות אמידים ומכובדים אלה מעולם לא צברו חוב כלפי אף אדם ואין יסוד להניח כי יפעלו להתחמקות מתשלום חוב כלפי אדם כלשהו.

מבחינת סיכויי הערעור, סומכת המשיבה ידיה ככלל על פסק דינו המפורט של בית המשפט המחוזי הנכבד. היא טוענת עוד כי פסק הדין מושתת כל כולו על קביעות עובדתיות, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, כך שסיכויי הערעור – קלושים.

דיון והכרעה

10.

דין הבקשה – להתקבל באופן חלקי, כאמור בפיסקה 17 שלהלן . אעמוד עתה על הטעמים לכך.

11.

לא ארחיב כאן בשאלת סיכויי הערעור, ואותיר את ההכרעה בו למותב שידון בערעור. אעיר עם זאת כי לא מצאתי שסיכויי הערעור הם כאלה שיהיה בהם כדי להשליך באופן משמעותי על ההכרעה בבקשה למתן סעד זמני, או לשלול מתן סעד זמני כמבוקש ככל שמאזן הנוחות יימצא כנוטה בבירור לטובת המבקשים (השוו: ע" א 589/10 עיריית הוד השרון נ' ניר שיתופי - אגודה ארצית שיתופית להתיישבות , בפיסקה 18 (לא פורסם, 12.4.2010);

ע"א 6261/10 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אלרן (ד.ד.) השקעות בע"מ

(לא פורסם, 28.9.2010)). אין ספק כי בפני המבקשים עומדות משוכות לא נמוכות בדרכם לקבלת הערעור, ולו מן הטעם שלפחות חלק מפסק הדין אכן מושתת על ממצאים עובדתיים והכרעה בין גרסאות, שאין דרכו של בית משפט שלערעור להתערב בהן. עם זאת, קיימים נדבכים בפסק הדין, שוודאי כי ערכאת הערעור יכולה לבחון את הבסיס המשפטי שביסודם ביתר קלות. כך הוא הדבר לגבי: שאלת יישומן של הלכותיו הידועות של בית משפט זה, הנזכרות בפיסקה 7 שלעיל – על נסיבות המקרה; או התמקדות בית המשפט המחוזי הנכבד בהסכם המכר ובפרשנותו, אף שהמבקשים ודאי אינם צד פורמלי לאותו הסכם; או המשקל המועט יחסית שנתן בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו להסכם שכר הטרחה ולטיב הפעולות שנקטו המבקשים בתקופה שעד לכריתתו של הסכם המכר. מובן שאינני מחווה בשאלות אלה כל דעה לגופן.

12.

העיקר בענייננו הוא איפוא מאזן הנוחות, וזה נוטה לטובת המבקשים. אציין, כי אינני נזקק כאן כלל ועיקר להסכמה הדיונית, שברור שנועדה להיות קצרת מועד, ואיננה יכולה לפעול לחובת המשיבה. אינני נזקק גם לטענות המבקשים אודות "עושרם" של בעלי מניותיה של המשיבה, או הפגיעה הזעומה יחסית בהם, אם יינתן הצו. המשיבה היא בעלת אישיות משפטית נפרדת משל בעלי מניותיה, ואין זהות בין ענייניה לעניינם, או בין נוחותה ונוחותם. השאלה כאן היא מה מידת הפגיעה האפשרית במשיבה, להבדיל מבעלי מניותיה, אם יינתן הצו המבוקש, וזאת ביחס למידת הפגיעה האפשרית במבקשים, אם לא יינתן הצו. מאידך גיסא, וכצידו השני של אותו מטבע, "עושרם" של בעלי מניותיה של המשיבה ושמם הטוב לא די בהם כדי להפיג את החשש כי המשיבה לא תוכל לסלק את חובה למבקשים, אם ייקבע בערעור שחיוב כזה קיים. בעלי מניותיה של המשיבה הרי אינם ערבים, לא נתבקשו לערוב ולא התנדבו לערוב

לחיוביה של החברה שבשליטתם, ולא ניתן להיבנות מרצונם הטוב העתידי, לסילוק החשש כי המשיבה תתקשה לעמוד בחיובים כספיים אפשריים למבקשים.

13.

בענייננו לא נטען, וממילא לא הוכח, קיומו של חשש להיעדר יכולת פירעון עתידי של המשיבה כתוצאה מהברחת נכסים אפשרית, או מעשה אחר של המשיבה, שיש בו כדי להצדיק ייחוד נכסים של המשיבה לשם ביצוע עתידי של פסק הדין (ראו: רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות , פ"ד נא(3) 789, 800 (1997)). ברם, בניגוד לטענת המשיבה בעניין, חשש להכבדה על ביצועו של פסק דין עתידי יכול להתקיים, ואף להצדיק מתן צו המגביל בעל דין מלעשות שימוש באלו מנכסיו, בין השאר, כאשר אותו בעל דין צפוי להיות נעדר אמצעים לקיום פסק הדין, אפילו מבלי שיתכוון להבריח את נכסיו, או לעשות מעשה אחר לסיכול ביצועו של פסק הדין העתידי (השוו: תקנה 374ב ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ; רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC Industries Inc (לא פורסם, 4.1.2007)).

14.

במקרה דנן, אכן קיים חשש של ממש שאי-מתן סעד זמני יכביד על ביצוע פסק הדין. הקושי הוא שעסקינן למעשה (והמשיבה לא ניסתה לטעון אחרת) ב"חברת פרויקט", הווה אומר: חברה המוקמת לצורך ביצוע פרויקט מסוים, באופן המאפשר את ניהול הפרויקט ונטילת סיכונים בנפרד מן החברה האם, או בעלי המניות השונים בה. בתום הפרויקט אמורה החברה לסיים את דרכה, והרווחים שצברה, אם נצברו, צפויים להיות מחולקים כדיבידנד, או לשמש לצרכים אחרים של בעלי החברה. מכאן, שאם תסיים המשיבה את מכירת כל דירותיה טרם ההכרעה בערעור, והערעור יתקבל, הרי שקיימת אפשרות סבירה, שהמשיבה לא ניסתה להכחישה, שלמבקשים לא תהא דרך להיפרע מן המשיבה. יש בכך שיקול בעל משקל של ממש למתן סעד זמני למבקשים.

אציין, כי לא מצאתי שיש בטענת השיהוי, שהעלתה המשיבה, כדי לשלול את זכותם של המבקשים לעתור לסעד זמני. במקרה דנן אין חשיבות מיוחדת לשאלה מתי החלה מכירת הדירות, או מתי העלו המבקשים לראשונה את דרישתם למתן צו שיבטיח את יכולתם להיפרע מן המשיבה, אם זו תשלים את מכירת דירותיה קודם שתסתיים ההתדיינות. השאלה העיקרית כאן היא האם קיימת אפשרות שהחברה תסיים למכור את הדירות עוד טרם שיוכרע הערעור – ותיוותר ללא נכסים, או שתפורק. המבקשים מעלים חשש זה, והמשיבה אף איננה מנסה להפיגו.

15.

עמדנו עד כה על הפגיעה האפשרית במבקשים אם לא יינתן סעד זמני כמבוקש. נפנה עתה לבחון את מידת הפגיעה במשיבה, כתוצאה ממתן הסעד הזמני המבוקש – אם בחלופה של איסור על ביצוע דיספוזיציה בדירת הפנטהאוז, ואם בחלופה של הותרת חלק מתמורת המכירה בנאמנות.

המשיבה הטעימה בתגובתה כי במתן צו האוסר על דיספוזיציה בדירת הפנטהאוז, או בהטלת מגבלה אחרת על מכירתה של דירת הפנטהאוז (צו שכמוהו, לשיטתה, כעיקול), יש כדי לגרום להפרת התחייבויותיה של המשיבה בהתאם להסכם המכר, כמו גם לשינוי המצב הרישומי של המקרקעין, באופן שעלול לפגוע במשיבה, ביזם, ובאפשרות מכירת הדירות הנותרות. לשיטתי אין כל צורך, וודאי לא הצדקה, להיכבד ולהיכנס לשאלות אלו, שכן בנסיבות העניין – אין הכרח ליתן דווקא סעד זמני של איסור דיספוזיציה בזכויותיה של המשיבה בדירת הפנטהאוז. בפרט נכון הדבר כאשר למבקשים אין כל זיקה לדירת הפנטהאוז, וכל רצונם הוא להבטיח את תביעתם הכספית.

לעומת זאת, המשיבה איננה מציגה כל מניעה, או נזק קונקרטי העלול להיגרם לה, ממתן צו, אשר יורה כי חלק מכספי התמורה של דירת הפנטהאוז – לאחר שזו תימכר – ייוותר בנאמנות בידי באי-כוחה. מאזן הנוחות, ככל שהוא נערך בהקשר לחלופה זו, נוטה איפוא בבירור לטובת המבקשים.

16.

אשר לסכום אותו יש להותירו בנאמנות בידי באי-כוחה של המשיבה: לא מצאתי הצדקה לכך שסכום זה יעמוד דווקא על 2.5 מיליון ש"ח, כבקשת המבקשים. ההסדר הדיוני בבית המשפט המחוזי, שם ננקב הסכום האמור, איננו יכול להוות בסיס לתוכן הסעד הזמני כאן, כאמור. תחשיביהם של המבקשים באשר לסכום המגיע להם נעו בין סכום של כ-1.7 מיליון ש"ח (נכון לשנת 2008), סכום שיש לו זיקה הדוקה יחסית להסדר שכר הטרחה, לבין כ-2.8 מיליון ש"ח, הנעדר זיקה הדוקה כאמור. עוד נזכיר כי תביעתם של המבקשים נדחתה בבית המשפט המחוזי, כך שנקודת האיזון שבין אינטרס המבקשים כי נכסי המשיבה ייוחדו לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לבין אינטרס המשיבה לפעול בקניינה ללא מגבלה, נעה לכיוון האינטרס של המשיבה, דבר שישתקף בגובה הסכום מתוך תמורת מכירתה של דירת הפנטהאוז, שייוותר בנאמנות.

סוף דבר

17.

נוכח כל האמור לעיל, ניתן בזאת סעד זמני בגדרי הערעור, שלפיו אם תמכור המשיבה את זכויותיה בדירת הפנטהאוז (כהגדרתה בסעיף 8 שלעיל), הרי שסכום של 1,500,000 ש"ח מתוך כספי התמורה ייוותר בנאמנות בידי באי-כוחה של המשיבה, אשר יחזיקו כספים אלה ויפעלו בהם בהתאם לתוצאות הדיון בערעור. תוקפו של הצו האמור יותנה בכך שהמבקשים יפקידו בקופת בית משפט זה התחייבות לפיצוי המשיבה, בגין כל נזק שייגרם לה על ידי הצו הזמני, אם יפקע הצו מכל סיבה, וכן ערבות בנקאית, או סכום במזומן של 50,000 ש"ח, לטובת המשיבה, שישמשו כערבות להבטחת כל נזק שייגרם למשיבה כתוצאה ממתן הצו. אם לא יופקדו ההתחייבות והערבות האמורים עד לתאריך 23.11.2010 – יפוג הצו מאליו.

18.

יצוין, כי הסעד הזמני מתייחס לתקבולים ממכירתה של דירת הפנטהאוז דווקא, וזאת בהתאם לבקשת המבקשים, ועל יסוד ההנחה, שנראה שהייתה מקובלת על שני הצדדים (למצער עת הגיעו להסכמה הדיונית בבית המשפט המחוזי), שדירת הפנטהאוז היא האחרונה מבין דירות המשיבה שתימכר. מובן שאם המשיבה תבקש לשנות מסדר המכירה, באופן שתקבולים מתוך מכירת דירה אחרת, או כספים מכל מקור אחר, הם שייוותרו בנאמנות בידי באי-כוחה, פתוחה בפניה הדרך לעתור לתיקונו של הצו הזמני, וחזקה על המבקשים כי ייענו לבקשה שכזו. כן רשאים הצדדים לעתור לעיון מחדש בהחלטתי זו ככל שהמשיבה תיכנס להליכי פירוק, שלא מרצון, עוד קודם להכרעה בערעור.

19.

בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.