ע"א 6811/13 בשן בר-אילן שרותי ניהול בע"מ נ. מרכז הירידים והקונגרסים בישר

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ד' אבניאלי ), במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה לחיוב המבקשת בתשלום סך של 223,000 ₪.

רקע עובדתי והליכים

1.

המבקשת היא חברת בשן בר-אילן שירותי ניהול בע"מ, חברה כלכלית המצויה בבעלותה המלאה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בר-אילן, ואשר עיקר עיסוקה הוא שיווק ופרסום תכנים הנוגעים ל"עולם הסטודנטיאלי". המשיבה היא חברת מרכז הירידים והקונגרסים בישראל, חברה עירונית העוסקת בארגון ובשיווק של אירועים, אשר אחראית מזה מספר שנים על ארגון אירועי "כנס משתחררים" לחיילי צה"ל במסגרת התקשרותה עם היחידה להכוונת חיילים משוחררים במשרד הביטחון. מטרת האירוע, המתקיים שלוש פעמים בשנה ונמשך מספר ימים בכל פעם, היא להציע הכוונה תעסוקתית ולימודית לחיילים העומדים בפני שחרור מצה"ל. במסגרת הכנס, הנערך במרכז הירידים בתל-אביב, מוצבים דוכנים המציעים תוכן שיווקי ואינפורמטיבי לחיילים, בנושאים כגון מסלולי לימוד, הצעות עבודה, קורסי הכשרה מקצועיים ועוד. כחלק מההתקשרות בין המשיבה לבין משרד הביטחון, הראשונה התחייבה להימנע מהצגת תכנים מסוימים בכנס, למשל כאלה המעודדים מגורים או לימודים בחו"ל.

2.

בשנת 2008 החליטה המבקשת על הפקת חוברת מידע לחיילים משוחררים (להלן: חוברת המידע ) אשר תחולק על-ידי דיילים מטעמה במועדי קיום הכנס. החוברת איגדה בתוכה מידע על מלגות, לימודים והזדמנויות תעסוקה, לרבות אפשרויות תעסוקה זמניות בארץ ובחו"ל. לצורך הפקת החוברת פנו נציגי מכירות מטעם המבקשת למפרסמים פוטנציאליים, בין היתר באמצעות עלונים, והציעו להם שטחי פרסום בחוברת המידע אשר תחולק בכנס המשתחררים.

בהמשך לכך, במועדים בהם התקיים הכנס בין השנים 2012-2008, חולקו חוברות המידע על-ידי נציגי המבקשת בכניסה למתחם בו מתקיים הכנס, אך לא במתחם הכנס עצמו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.

על רקע האמור לעיל הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשת, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בתביעה נטען כי המבקשת התנהגה באופן "טפילי" כאשר מסרה לחיילים הבאים בשערי הכנס את חוברות המידע עוד בטרם נכנסו למתחם, בעודם סבורים כי זוהי חלק מפעילות הכנס. נטען כי תוכן החוברות מהווה פרסום מטעה העולה כדי תיאור כוזב ושקר מפגיע נוכח הדמיון הויזואלי בין החומר הפרסומי שחילקו נציגים מטעם המשיבה, לבין החומר שחולק מטעם המבקשת. תוכן זה אף עומד בניגוד להסכם ההתקשרות של המשיבה עם משרד הביטחון. עוד נטען כי מעשיה של המבקשת מהווים גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת והתעשרות שלא כדין אשר באה "על חשבונה" של המשיבה, שכן פניותיה של המבקשת למפרסמים פוטנציאליים, מנעו מהם מלפנות אל המשיבה. המשיבה עתרה לקבלת פיצוי על סך 900,000 ₪, למתן צו מניעה קבוע האוסר על המבקשת להמשיך בפעילותה המתוארת לעיל וכן לחייבה בהעברת פרטי החשבונות הנוגעים לביצוע העוולות המפורטות לעיל. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיבה בפסק-דין חלקי מיום 22.5.2012 (ת"א 27080-06-11, להלן: פסק הדין החלקי ), והורה על מתן צו מניעה קבוע וצו למתן חשבונות, כמפורט להלן.

4.

יצוין כי תחילה כוונה התביעה נגד המבקשת ונגד אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בר-אילן (להלן: האגודה ), בעלת המניות היחידה של המבקשת. בהקשר זה נקבע כי מעורבותה של האגודה בפעילותה של המבקשת לא הוכחה. המבקשת הינה חברה פרטית בע"מ וככזו הינה אישיות משפטית העומדת בפני עצמה. נוכח האמור נדחתה על הסף תביעת המשיבה נגד האגודה על רקע היעדר יריבות.

5.

בפסק הדין החלקי של בית המשפט קמא בשאלת החבות, נפסק כי התנהגותה של המבקשת עולה כדי התנהגות בלתי הוגנת, אשר אינה עולה בקנה אחד עם הרצון לשמר את השוק העסקי כשוק הוגן ולמנוע ניצול בלתי נאות של מאמציו וכישוריו המסחריים של עסק מתחרה. הוטעם כי המבקשת מכירה בפוטנציאל הגלום באירוע נשוא תביעה זו, ועל-כן הציבה את דייליה בשביל הגישה לכנס במטרה לוודא כי כל חייל הבא בשעריו יקבל את חוברת המידע לידיו. כן הוטעם כי מערך השיווק והפרסום של המבקשת מתבסס כל כולו על כנס המשתחררים, ואין בחוברת המחולקת מטעמה, אשר תכנה זהה לתכני כנס המשתחררים, דבר המבחין בינה לבין המשיבה כעורכת הכנס, למעט ציון שם המבקשת בשוליו של אחד מעמודי החוברת. צוין, כי קודם למתן פסק הדין המבקשת דחתה את הצעת בית המשפט קמא להעתיק את מקום חלוקת החוברות אל מקום מרוחק יותר מאזור הכנס.

6.

בהמשך לכך עבר בית המשפט קמא לבחון האם התנהגות המבקשת אכן מקימה למשיבה עילת תביעה. אשר לעוולת גניבת עין נקבע כי ספק אם ניתן לקשר בין אותם לקוחות פוטנציאליים המבקשים לפרסם את מרכולתם בכנס המשתחררים, לבין המשיבה דווקא, באופן המבסס את יסוד המוניטין הדרוש להוכחת קיומה של עוולה זו. על-כן, למרות שישנה אפשרות "סבירה" כי יתקבל הרושם בקרב קהל הפוקדים את הכנס, כי חוברת המידע חולקה מטעם מארגני הכנס, קרי שישנו חשש סביר להטעיה, במקרה דנן לא מתקיימת עוולת גניבת עין. אשר לעוולת התערבות בלתי-הוגנת נקבע, כי הצבתם של הדיילים מטעם המבקשת על שביל הגישה המוביל לכנס, וחלוקת חוברות המידע לבאי הכנס מיד עם רדתם מהרכבת ובטרם הגיעם למתחם הכנס, נופלת בגדר "הכבדה" כהגדרתה בסעיף 3 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות ). כן נקבע כי עסקינן במעשה שאינו הוגן: המבקשת מנצלת את המשאבים שהושקעו על-ידי המשיבה בארגון והפקת הכנס לשם הפקת רווחים כלכליים על חשבונה. בתוך כך נדחתה טענתה של המבקשת כי הרחקת פעילותה מאזור הכניסה לכנס תפגע בחופש העיסוק שלה.

7.

זאת ועוד. נקבע כי בענייננו אמירת המבקשת למפרסמים כי חוברת המידע תחולק בכנס המשתחררים, כאילו הייתה המבקשת אחראית בעצמה על ארגון הכנס, עולה כדי תיאור כוזב על-פי סעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות. נקבע כי המבקשת אף עשתה שימוש בתיאור דברים זה כדי "למשוך" מפרסמים פוטנציאליים. יתרה מזאת, נמצא שהתנהגות זו של המבקשת היא בגדר התעשרות שלא כדין. שכן בחירתה להציב את דייליה במיקום האמור מטרתה להתעשר "על חשבונה"

של המשיבה, וככזו היא מהווה עשיית עושר ולא במשפט. זאת, בהנחה שהמבקשת אכן הפיקה רווח כלכלי מפעילותה זו, הנחה אשר ממילא לא הוכחשה על-ידה.

לאור האמור לעיל נפסק בפסק הדין החלקי כי יש להיעתר לבקשת המשיבה וליתן צו מניעה קבוע האוסר על המבקשת להמשיך בפעילות המפרה. כמו-כן נקבע כי המשיבה זכאית לסעד למתן חשבונות על-פי סעיף 15 לחוק עוולות מסחריות, אשר יאפשר לה לבחור האם לדרוש את השבת הרווחים שהפיקה המבקשת או לחילופין תשלום פיצויים ללא הוכחת נזק, על-פי סעיף 13לחוק עוולות מסחריות.

8.

ביום 3.6.2013 פנתה המשיבה למבקשת בבקשה לקבל את חשבונותיה בהתאם להוראת פסק הדין החלקי. ביום 9.7.2012 העבירה המבקשת למשיבה מסמך המכיל דיווח מאת רואה חשבון אודות החשבונות המבוקשים. המשיבה הלינה על היות המסמך חלקי. על-כן, ביום 16.7.2012 הועבר לה לבקשתה מסמך מתוקן (להלן: המסמך המתוקן ), המציג רווחים שהפיקה המבקשת מחלוקת חוברות המידע בכנסי משתחררים בין השנים 2012-2008, בסך כולל של 223,000 ₪. לאחר קבלת המסמך המתוקן הגישה המשיבה בקשה למתן פסק-דין משלים, במסגרתה התבקש בית המשפט קמא לחייב את המבקשת בסכום האמור, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.

9.

ביום 1.7.2013 ניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט קמא (להלן: פסק הדין המשלים ). בית המשפט התייחס למסמכים שהוגשו מטעם המבקשת ועמד על כך שהמסמך שהוגש על-ידה לראשונה, וכלל התייחסות רק לחלק מן החשבונות בגין פרסומים בחוברת המידע בין השנים 2010-2008, הינו "מתחמק, לאקוני ולא ענייני". אשר למסמך המתוקן, צוין כי הוא כלל רק את סכומי החשבוניות שהוצאו ללקוחות שונים, ואין בו פירוט של ההוצאות בהן נשאה המבקשת ותשלומי החובה ששילמה לטענתה בין השנים 2012-2008. זאת, על אף שפסק הדין החלקי קבע בפירוש מהו הפירוט שעל המבקשת ליתן במסמך שיוגש על-ידה. לאור זאת, ולנוכח הודעת המשיבה על בחירתה בתשלום הסכום שפורט במסמך המתוקן, נקבע כי אין מקום להיענות כעת לדרישת המבקשת להשלים את המסמך המתוקן ולהוסיף על הפירוט הקיים בו. בית המשפט קמא הדגיש כי לא הועלו על-ידי מי מהצדדים טענות בדבר מהימנות החשבונות. נוכח האמור נפסק כי המשיבה זכאית לתשלום הסך של 223,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, לכל אחת מהחשבוניות שפורטו במסמך המתוקן.

על פסק דין משלים זה הגישה המבקשת ערעור ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, היא הבקשה שלפניי.

10.

יצוין כי ביום 3.9.2012, בטרם ניתן פסק הדין המשלים נשוא ערעור זה, הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה (ע"א 6500/12) על פסק דינו החלקי של בית המשפט קמא. ערעור זה תלוי ועומד.

טענות הצדדים

11.

המבקשת סבורה כי סיכויי הערעור שהגישה טובים. נטען כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה לעניין רווחי המבקשת בגינם התבקשה ההשבה. כמו-כן נטען כי בית המשפט קמא פסק לזכות המשיבה סכום אשר אינו מייצג את הרווחים שנתבעו על-ידי המשיבה בכתב התביעה, אלא סכום המייצג את כלל הכנסות המבקשת. זאת, על אף שאין חולק כי החשבונות שהוצגו על-ידי המבקשת במסגרת המסמך המתוקן לא שיקפו אך את רווחיה, אלא את כלל הכנסותיה מהפקת חוברת המידע. לטענת המבקשת, הדבר עומד בסתירה לזכותה על-פי דין כי הוצאותיה ינוכו מהכנסותיה במסגרת תביעת השבה. המבקשת מציינת כי בקשותיה במסגרת ההליכים בבית המשפט קמא, לצירוף ראיות המעידות על הוצאותיה לצורך הוכחת המשמעות הכלכלית שיש ליתן לחשבונות המפורטים במסמך המתוקן, נדחו.

12.

זאת ועוד. המבקשת טוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. הודגש כי עסקינן בחברה המצויה בבעלותה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בר-אילן, עמותה אשר פועלת ללא מטרות רווח לטובת קידום רווחת הסטודנטים. נטען כי אין בידי המבקשת מקורות מימון לתשלום החיוב שהוטל עליה בפסק הדין. בשל כך, הימנעות ממתן עיכוב הביצוע תגרום נזק בלתי-הפיך למבקשת ותביא לפגיעה בציבור הסטודנטים הלומד באוניברסיטת בר-אילן. עוד נטען, כי אמנם, ככלל, בית המשפט אינו מעכב ביצוע פסק דין כספי, אולם בענייננו, נוכח מצבה הכלכלי של המבקשת, יש להחיל את החריג לכלל. לצד זאת, נטען כי למעט השהיית התשלום הכספי, לא יגרם למשיבה נזק באם יעוכב פסק הדין המשלים עד להכרעה בערעור.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בבקשה מצאתי כי דין הבקשה להידחות. נקודת המוצא הינה כי בעל דין שזכה בהליך משפטי זכאי ליהנות מפירות זכייתו. לכן, הגשת ערעור כשלעצמה לא תעכב את ביצוע ההחלטה אשר בבסיס הערעור, אלא אם הוכיח המבקש את סיכויי הצלחתו בערעור והראה כי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו (ע"א 2469/06

סויסה נ' חברת זאגא

בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, פס' 11 להחלטה (21.5.06); ע"א 4090/04 סלע נ' מינהל מקרקעי ישראל (18.4.11); ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ (29.5.06)). כידוע, על בית המשפט לאזן בין השיקולים השונים, כאשר בין שיקול "סיכויי הערעור" לבין שיקול "מאזן הנוחות" קיים יחס הפוך: ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן להקל בדרישת "מאזן הנוחות", ולהיפך ( ע"א 2501/05

ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ (18.4.05)). לעניין השיקול בדבר מאזן הנוחות, הלכה היא שכשמדובר בעיכוב ביצוע של פסק דין המורה על חיוב כספי, כך שהפגיעה הנטענת ניתנת לריפוי בפיצוי, ככלל הנטייה היא שלא לעכבו אלא במקרים חריגים (בש"ם

2236/01

קטימורה בע"מ נ' רשות השידור (4.4.01); עע"ם 5265/04

א.י.ל סלע (1991) בע"מ נ' חברת נתיבי איילון בע"מ (24.6.04)).

במסגרת שיקול זה תיבחן גם השאלה אם ביצועו המיידי של פסק הדין צפוי להסב למבקש נזק כבד יותר מהנזק שעלול להיגרם לצד שכנגד כתוצאה מעיכובו עד להכרעה בערעור.

14.

לא שוכנעתי כי הימנעות מעיכוב ביצוע פסק הדין המשלים תסב למבקשת נזק בלתי הפיך. המבקשת לא הציגה כל ראיה המבססת את טענותיה בדבר היעדר מקורות מימון לתשלום החוב המוטל עליה בפסק הדין המשלים. אף טענותיה בדבר הנזק הכלכלי אשר ייגרם לה אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין נטענו בעלמא ומבלי שהונחה בפניי תשתית ראייתית כלשהי. מסיבה זו גם אין ליתן משקל של ממש לטענת המבקשת, המצויה כאמור בבעלותה של האגודה, בדבר הפגיעה הצפויה בציבור הסטודנטים באוניברסיטת בר-אילן. זאת ועוד, המבקשת לא הצביעה על כל טעם שיצדיק לחרוג מן הכלל החל בעניין פסק דין המורה על חיוב כספי. לא נטען, וממילא לא הוכח על-ידי המבקשת כי ככל שיתקבל ערעורה, לא תוכל היא להיפרע מן המשיבה ולהשיב את הכספים ששילמה לה. כמו-כן, אין בידי לקבל את טענת המבקשת כי השהיית החיוב הכספי שהוטל עליה בפסק הדין המשלים, עד להכרעה בערעור, לא יגרום כל נזק למשיבה. עת נקבע בפסק הדין כי המבקשת התעשרה שלא כדין "על חשבונה" של המשיבה, וכל זמן שהיא חסרה את סכום החיוב אשר נפסק לה כפיצוי, ברי כי נגרם לה נזק.

בנסיבות אלה, בהן לא הוכח קיומו של נזק, בוודאי לא נזק בלתי הפיך, מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה של המבקשת. על כן, איני מוצאת לנכון להביע עמדה בנוגע לסיכויי הערעור.

משלא נתבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.