ע"א 6835/01 אימן עבד אלאסטל נ. מדינת ישראל

הבקשה שלפנינו בקשת המבקש היא, כי ניתן בידו רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר שבע, וכי נבטל את פסק-הדין ונורה על שיחרורו ממאסר לאחר ריצוי שני-שלישים.

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של הריגה ועונשו נגזר לעונשים אלה: ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל; שנתיים מאסר על-תנאי; ושמונה חודשי מאסר על-תנאי נוספים שעניינם איסור כניסה לישראל שלא-כדין. כן הופעל מאסר על-תנאי בן ארבעה חודשים אשר היה תלוי ועומד נגד המערער, והוא בחפיפה למאסר ארבע שנים. בהתקרב מועד שני השלישים לריצוי המאסר החליטה ועדת השיחרורים שלא לשחרר את המבקש מכילאו, אך ערעורו של המבקש לבית-המשפט המחוזי נתקבל, ובית-המשפט החזיר את הדיון לוועדת השיחרורים לדיון מחדש בעניינו של המבקש.

ועדת השיחרורים נדרשה שוב לבקשת המבקש, אך גם זו הפעם החליטה לדחות את בקשתו לשיחרור לאחר תום שני-שלישים ממאסרו. המערער ערער על החלטה זו לפני בית-המשפט המחוזי, אך בית-המשפט המחוזי החליט לדחות את הערעור.

על החלטה זו האחרונה הערעור שלפנינו.

שלא כבעבר, ששיקוליה של ועדת שיחרורים היו אך דבר-הלכה בלבד, זיכנו מחוקק המישנה בהנחיות חרותות, אלו הנחיות המצויות בתקנות העונשין (נתונים לצורך החלטת ועדת שיחרורים), תשס"א2001-, (קה"ת, 768) ( תקנות העונשין ). תקנות העונשין מציגות לפנינו שיקולים משיקולים שונים שוועדת שיחרורים ראוי כי תציב נגד עיניה, ועיקר באותן הנחיות היא הנחיה שבתקנה 1(1) רישה לתקנות העונשין, ולפיה תביא ועדת השיחרורים במניין שיקוליה את "הסיכון הצפוי מהאסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו ולנפגע העבירה וכן לביטחון המדינה, סיכויי שיקומו והתנהגותו בכלא". עוד יש להסב את תשומת-הלב להוראת תקנה 1(1)(א) לתקנות העונשין, ולפיה תתחשב ועדת השיחרורים, בין השאר, ב"העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה, תקופת המאסר שגזר עליו בית-המשפט והקלה בעונש, אם ניתנה לו בידי נשיא המדינה".

לענייננו-שלנו, עיקר הוא במסוכנות הנשקפת מן המבקש. ראשית לכל, תיזכר העבירה שהמבקש הורשע בה והיא עבירה של הריגה אשר בוצעה שעה שהמערער נעץ סכין בגופו של המנוח, ולאחר שעשה את מעשהו הרע עזב את המקום מבלי להושיט לנפגע עזרה. וכך, זמן קצר לאחר מכן, נפטר המנוח מאובדן דם ומהלם. העבירה בוצעה על רקע רומנטי, ואולם אדם הסובר כי יכול הוא ליישב חילוקי דיעות עם זולתו בנעיצת סכין בגופו של הזולת מוכיח את עצמו כאדם מסוכן ליחיד ולכלל. נוסיף על-כך כי המבקש הורשע זמן קצר קודם-לכן בעבירה של כניסה לישראל שלא-כדין (המבקש הוא תושב עזה), ועונשו נגזר, בין השאר, למאסר על-תנאי. והנה, בעוד המאסר על-תנאי תלוי ועומד נגדו, המשיך המבקש להיכנס לישראל ללא היתר, ומטעם זה אף הופעל המאסר על-תנאי אשר היה תלוי ועומד נגדו.

שמענו את טיעוניו של עורך-דין לין, בא-כוחו המלומד של המבקש, אך לא נמצא לנו כי הוכחה להנחת דעתנו עילה המזכה את המבקש כי נתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. אכן, המבקש הוכיח עצמו כאדם המסוכן ליחיד ולכלל - רק כך ניתן לאפיין אדם המיישב חילוקי דיעות עם זולתו באמצעות סכין - ולא נמצאה לנו עילה ליתן רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי.

אנו מחליטים איפוא לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.

היום, י"ב בטבת תשס"ב (27.12.01).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור

01068350. G02

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il