ע"א 6876/99 יהודית אוסמי נ. אבי אוסמי

ביום 7.7.99 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר הסדיר עניינים שונים בין המבקשת 1 לבין המשיב - בני זוג הנתונים בסכסוך ממושך. בית המשפט קבע כי יש שיתוף כללי בנכסים (פרט ליוצאים מן הכלל הנובעים מירושות) וכי במסגרת פירוק השיתוף תימכר דירתם של בני הזוג, הרשומה על שם שניהם, ותמורתה תחולק ביניהם. לפיכך הורה בית המשפט, כי המכירה תבוצע בדרך מוסכמת ע"י הצדדים, ובהעדר הסכמה, תימכר בדרך הנקוטה בהליכי הוצאה לפועל. עוד נקבע, כי בחוזה המכירה יובטחו מגורי המבקשים עד תשעה חודשים מיום מתן פסק הדין, וכי הכספים הראשונים שיתקבלו מהמכירה, עד מחצית התמורה, ישולמו למבקשת, כדי לאפשר לה לרכוש מדור חלופי. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים לעכב את מכירת הדירה, ומכאן הבקשה שלפניי.

בערעור על פסק הדין שהוגש לבית משפט זה טענו המבקשים, בין היתר, מספר טענות ביחס לדירת המגורים, ובכלל זה טענות בנוגע לעצם ההחלטה לפרק את השיתוף בדירה, ואף טענות בנוגע לעיתוי מכירת הדירה במסגרת הפירוק, במידה וההחלטה לפרק את השיתוף בדירה תעמוד בעינה. לטענתם, סיכויי הערעור שהגישו טובים, ואף אם בית המשפט שלערעור יקבע כי יש לפרק את השיתוף בדירה, יתכן שתתקבל טענתם כי יש לעשות כן רק לאחר שיתבררו עד תומם ענייני הרכוש האחרים. בעת ההיא, טוענים המבקשים, ניתן ואף ראוי יהיה לקזז את חלקם ברכוש המשותף עם שוויה הכספי של הדירה, כך שיוכלו להמשיך ולהתגורר בה. לטענתם, אם לא יינתן עיכוב ביצוע לא יהיה כל ערך לזכייתם בערעור, שכן סביר להניח כי עד אז הדירה תהיה תפוסה בידי אחר, ולא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, המדובר בדירת פאר, שמחצית תמורתה תאפשר לשני בני הזוג למצוא מדור חלופי. עוד הוא טוען, כי במצב הנוכחי, בו המבקשת 1 מתנגדת למכירתה של הדירה, הוא נאלץ להתגורר בדירה אחרת ולשלם דמי שכירות חודשיים בעבורה, בלא כל פיצוי מהמבקשת. לטענתו, אין לאפשר למבקשת "למשוך" את הליך המכירה, וכך לגרור את הסכסוך בין השניים לשנים רבות.

עיינתי בטענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מהחלטותיו של בית המשפט המחוזי עולה כי המבקשת מחזיקה לבדה בדירה - "קוטג' בודד גדול באזור יוקרה בחיפה" - כבר שנים אחדות, והיא משתמשת בה למגוריה עם ילדי בני הזוג. המבקש, עזב את הבית בשנת 95 ומאז לא שב להתגורר בבית, והוא מתגורר בשכירות בדירה אחרת. בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין, אין מקום לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע, וזאת משום שמדובר בדירה בעלת שווי כספי רב, שמכירתה תאפשר רכישת דירות לשני בני-הזוג.

מהחלטתו של בית המשפט עולה, כי המבקשת לא הסכימה להצעת בית המשפט, לפיה, מכירת הדירה תעוכב עד לפסק הדין בערעור, וזאת בתנאי שבתום תשעת החודשים (אשר בהם, כאמור, המבקשים יוכלו להמשיך ולהתגורר בדירה) תשלם המבקשת למשיב, או תקזז מהמזונות שעליו לשלם סכום השווה ל350- דולר לחודש (כהשתתפות במדור למשיב או כדמי שימוש במחצית הדירה).

לכאורה, ערעורה של המבקשת מופנה בעיקרו כנגד ההחלטה להורות על פירוק השיתוף בדירה בלא להמתין לחלוקת מכלול הנכסים. אין חולק, כי דירת המגורים היא רכוש משותף שבסופו של ההליך יפורק השיתוף בו, הגם שייתכן כי תתקבל טענת המבקשת כי הפירוק ייעשה בשלב של חלוקת כלל הנכסים.

בנסיבות אלה, נראה כי התנאי שקבע בית המשפט קמא למתן צו עיכוב ביצוע - תשלום סכום בשווי של 350 דולר לחודש, או קיזוז מדמי המזונות - הינו תנאי הולם וסביר למתן צו עיכוב הביצוע.

לפיכך, אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע מכירת הדירה, בכפוף לכך שאם תשלם המבקשת בתום תשעת החודשים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא כמועד לביצוע המכירה, סכום השווה ל350- דולר לחודש כדמי שימוש במחצית הדירה (או על דרך של קיזוז), יעוכב ביצוע המכירה עד למתן פסק הדין בערעור.