ע"א 6890/15 פלוני נ. עיריית תל אביב - מחלקת הרווחה

1.ענייננו בתביעת נזיקין חריגה, במסגרתה עתר המערער לחייב את המשיבות בפיצויים על כך שלא עקרו אותו מבית הוריו בעת היותו קטין ולא השימו אותו בפנימיות או בסידור חוץ-ביתי אחר. לטענתו, עקב שהותו בבית הוריו הורע מצבו הנפשי, המוסד לביטוח לאומי העמיד את נכותו הנפשית הצמיתה על 70% ונקבעה לו דרגת אי כושר בשיעור של 75%.

המערער הוא יליד 1976, והתביעה הוגשה בסוף שנת 2011, בהיותו כמעט בן 36. בית משפט קמא דחה את התביעה מחמת התיישנות, ועל כך נסב הערעור שבפנינו.

2.אכן קשים ורעים ימי חייו של המערער, כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא. מכל מקום, ומבלי להידרש לגופה של תביעה ולסיכויי התביעה, צדק בית משפט קמא בכך שדחה התביעה על הסף מחמת התיישנות ואנו מאמצים את פסק דינו של בית משפט קמא על פי סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

3.למעלה מן הצורך נאמר, כי אנו סבורים שיש ממש בטענת המשיבה 1, ולפיה בתוך תקופת ההתיישנות היה מקום לכלול גם את התקופה בה אביו של המערער היה אפוטרופוס עליו. העובדה שאביו של הקטין סבר בשעתו כי עדיף לבנו-הקטין להימצא בביתו ולא במוסדות, לא העמידה את האב בניגוד עניינים בכל הנוגע להגשת התביעה. כאמור, התביעה מייחסת רשלנות לגורמים המקצועיים שהחליטו שאין מקום להוציא המערער מביתו. מכל מקום, בשנת 2011 לא נוצרה או נודעה כל עובדה חדשה למערער, שלא הייתה ידועה לו ולהוריו כבר בשנת 2001, שאז פנו למספר עורכי דין על מנת להתייעץ אם להגיש תביעה.

אף ספק בעינינו אם יש לראות את המערער כמי שנכנס בגדרו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, בהינתן התיקים הפליליים בהם היה מעורב, ואשר בכולם נמצא כי הוא כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו.

4.אשר על כן, הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.