ע"א 6946/09 נאור השחר בע"מ נ. צמרות בוני הארץ בע"מ( בהקפאת הליכים)

1.

המבקשת עותרת לסעד זמני בערעור, אשר ימנע מן המשיבים מלמכור נכסי מקרקעין מסוימים (להלן: הנכסים) המצויים בפרויקט השייך למשיבה 1 שמ"קבוצת חפציבה" ולמשיבה 3, וזאת עד להכרעה בערעור שהגישה על החלטת בית המשפט המחוזי מתאריך 2.6.2009. באותה החלטה נדחתה בקשה שהגישה המבקשת בגדרי הליכי פירוקה של קבוצת חפציבה, להורות למשיבים על השלמת הליכי מכר של הנכסים, על יסוד הסכם שנכרת – לטענת המבקשת – בינה לבין המשיבים 1 ו-3 לרכישת הנכסים. ההסכם הנטען נכרת ימים אחדים לפני קריסת קבוצת חפציבה כתחליף להסכם קודם בין המבקשת לבין חברה אחרת מקבוצת חפציבה לרכישת דירות, לאחר שהתברר כי אותן דירות (שתמורתן שולמה בינתיים על ידי המבקשת) כלל אינן בבעלות אותה חברה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין כל הסכם מחייב בין המבקשת למי מן המשיבים, משלא התקיימו התנאים של העדה על גמירת דעת, מסוימות, וכתב, בהתאם לממצאיו העובדתיים.

2.

בחלוף למעלה מחודש ממתן ההחלטה, בתאריך 6.7.2009, עתרה המבקשת ל"עיכוב ביצוע" של ההחלטה. לאחר שקיבל את תשובות המשיבים, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בציינו כי ההליך הנכון היה עתירה לסעד זמני בגדרו של ערעור, וכי ממילא לא היה מקום להעניק סעד כאמור, שכן – אף אם נניח כי סיכויי הערעור טובים הם – הרי שמאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המשיבים, בפרט בשים לב לכך שהמבקשת היא בגדר "רוכש עסקי", שביקש לרכוש את הנכסים לצרכי השקעה גרידא, להבדיל מ"רוכש דירות צרכני". בית המשפט המחוזי הוסיף כי במקרה דנן יפגע הצו באפשרות מימוש פרויקט שלם שבו מצויים הנכסים, ובכך ייפגעו רוכשים רגילים שרכשו, או שירכשו בו דירות.

מכאן הבקשה שלפניי, שהוגשה היום, 1.9.2009, למתן סעד זמני שיאסור על המשיבים לפעול למכירת הנכסים, עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת היום על החלטת בית המשפט המחוזי.

3.

דין הבקשה להידחות כבר מחמת הגשתה בשיהוי מאיין. אם למבקשת ידוע כי המשיבים 5-4 פועלים "מזה זמן" למכירת הזכויות בנכסים (סעיף 9 לבקשתה), הרי שניתן היה לצפות כי המבקשת תמהר לפעול לאחר קבלת החלטתו של בית המשפט הנכבד קמא מתאריך 2.6.2009, כדי למנוע את מכירת הנכסים. בהגשת בקשה (שגויה מבחינת סדרי הדין) לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי רק כחודש לאחר מתן ההחלטה, והגשת בקשה לסעד זמני בערעור כשלושה חודשים לאחר מתן ההחלטה, יש משום שיהוי מאיין, שהמבקשת לא נתנה לו כל הסבר מספק. בפרט נכון הדבר מקום שבו, לטענת המשיבים בתשובותיהם לבקשה ל"עיכוב ביצוע" (שהמבקשת לא טרחה לצרפם לבקשתה כאן, אף שעתרה כאן לסעד במעמד צד אחד, אך הדברים עולים מהחלטת בית המשפט המחוזי בבקשה ל"עיכוב ביצוע") – המשיבים אכן פעלו מאז החלטת בית המשפט המחוזי ביום 2.6.2009 למימוש הפרויקט ובכלל זה למכירת הנכסים, ואף כרתו הסכם עם צד שלישי, שעל בסיסו שילם הצד השלישי תשלום ראשוני.

4.

למעלה מן הצורך אציין כי דין הבקשה ממילא להידחות אף לגופה: חרף השגותיה הרבות של המבקשת על החלטת בית המשפט הנכבד קמא, הרי שסבורני כי עסקינן בערעור שאינו פשוט כלל ועיקר, על מגוון קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן דרך כלל. אף טענת המבקשת כי זכויותיה בנכסים (המצויים במקרקעין המשועבדים לבנק לאומי לישראל בע"מ) הן יותר מאשר חוזיות גרידא, טענה שמשמעותה - לסברת המבקשת, כך נראה – הוא כי מצבה אמור להיות טוב משל יתר נושיהם העסקיים הרבים של קבוצת חפציבה– לא פשוטה היא. אף מבחינת מאזן הנוחות קשה לומר כי זה נוטה באופן בולט לטובת המבקשת, וקביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי הנכבד בהקשר זה מקובלת עלי.

5.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.