פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"א
6989/18
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
המבקשת:
מהא עודה
נ ג ד
המשיבים:
1. עו"ד שמואל לביא
2. הכונס הרשמי
3. ריאד עודה
בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו
של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.6.2018 בפש"ר 22497-11-16 שניתן על ידי
כבוד השופט א' נאמן
בשם המבקשת:
עו"ד חלים מח'ול
החלטה
1.
המשיב 3 (להלן: החייב ) נמצא בהליך פשיטת רגל. ביום 21.1.2018 הורה בית המשפט המחוזי על הגדלת צו התשלומים החודשי של החייב, והעמידו על סך של 4,000 ₪. בקשת רשות ערעור שהגיש החייב על החלטה זו נדחתה (רע"א 1137/18 עודה נ' עו"ד שמואל לביא (24.4.2018)).
2.
המבקשת היא אשתו של החייב. ביום 26.9.2018 הגישה המבקשת בקשה לצירופה כצד להליך פשיטת הרגל, שכן הדבר דרוש "כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה" . לטענתה, בית המשפט המחוזי לא היה רשאי להביא בחשבון את הכנסתה-שלה בעת קביעת צו התשלומים החודשי של החייב. עוד באותו יום דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה על הסף, וקבע כי מאחר ש "לא ניתן לבצע הפרדה מלאכותית בין צרכי החייב לצרכי יתר בני הבית, יש להקציב לחייב [מתוך נכסיו – נ' ס'] את הדרוש למחיית כל התא המשפחתי הסמוך [על שולחנו – נ' ס'] . וכיוון שכך, לא יתכן שמהכנסת החייב נקציב לצרכי הבית מבלי להסתמך על הכנסות יתר בני הבית. לא יתכן שהחייב יכלכל לבדו את כל בני הבית כשהכנסתם לא תילקח בחשבון" .
3.
ביום 8.10.2018 הגישה המבקשת ערעור על החלטה זו, הקבוע לשמיעה ליום 13.6.2019. ביום 24.2.2019, כארבעה וחצי חודשים לאחר מכן, הגישה את הבקשה ל'עיכוב ביצוע' שלפנַי (שאינה אלא בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור), במסגרתה ביקשה להורות כי צו התשלומים החודשי של החייב יעמוד על סך של 2,000 ₪ (במקום 4,000 ₪), עד להכרעה בערעור. בבקשתה עדכנה כי ביום 17.2.2019 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי, לבקשת המנהל המיוחד, שבמסגרתו נבחנה ההצדקה להמשיך בהליך פשיטת הרגל, לנוכח חוב פיגורים שצבר החייב. לטענתה, החייב אינו יכול לעמוד בצו התשלומים שנקבע, ואם לא ינתן הסעד הזמני המבוקש, כי אז יבוטל הליך פשיטת הרגל, והערעור שהגישה יהפוך תאורטי. בתום הדיון הוחלט, כי לפנים משורת הדין יתאפשר לחייב לפעול להגשת בקשה לעיכוב ביצוע לבית משפט זה; וכך נעשה (אף כי על-ידי המבקשת, ולא על-ידי החייב עצמו).
4.
מטעם שאינו ברור, לא צורף לבקשה הנספח הרלבנטי, קרי – פרוטוקול הדיון מיום 17.2.2019. על כל פנים, לאחר שעיינתי בבקשה ובמערכת 'נט המשפט', נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות לאור שיקולי מאזן הנוחות שבין הצדדים. למעשה, המבקשת לא טענה דבר במישור זה, קרי – שאין באפשרותו של החייב, בצירוף הכנסתה-שלה, לעמוד בצו התשלומים שנקבע. יתר על כן , במסגרת הדיון מיום 17.2.2019 הצהיר ב"כ החייב, במענה לשאלת בית המשפט, כי "אם בקשת העיכוב ביצוע תדחה על ידי ביהמ"ש העליון, מודיע שאשת החייב היא זו שתפקיד את הכספים תחת מחאה במובן זה שאם הערעור שלה יתקבל תהיה זכאית [כאן נקטע המשפט, אך ככל הנראה כוונתו היא שהמבקשת תהיה זכאית לקבלו בחזרה – נ' ס'] " (עמוד 16 לפרוטוקול). אין מחלוקת אפוא כי החייב, חרף הקשיים, יכול לעמוד בצו התשלומים; ממילא אין הצדקה להעתר לבקשה למתן סעד זמני.
5.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
משלא נתבקשה תגובה, לא אעשה צו להוצאות.
ניתנה
היום, כ"א באדר א' התשע"ט (26.2.2019).
ש ו פ ט