ע"א 7010/12 עיזבון המנוח בכור שמול נ. עזבון המנוח דוד מויאל

1.

לפנינו בקשה להגיש ראיות נוספות בערעור. עיון בראיות שמבוקש להגישן וכן בטיעונים המשלימים שהוגשו לנו בעניינן מעלה את התמונה הבאה:

(א)

במפת המגרשים של שכונת אהל משה שלפי הנטען היא מהשנים 1925-1924 מסומנת החלקה נושא הערעור כמגרש מס' 47. עוד עולה מהמפה כי החלקה אכן נמצאה בפינת רחוב מולכו דאז (כיום סמטת החרמון) ובהמשכו של רחוב החרמון; וכי רחוב דגניה אינו מופיע בה. תיק הנכס בעירייה (תיק מס' 2875) זוהה הנכס שברחוב החרמון 30 כמגרש 47 בכמה מסמכים (תכנית הסדור הסניטרי משנת 1946; השרטוט שהוגש כמוצג ת/3(כד); וטבלת הנכסים המתייחסת למגרש 47). כמו כן, גודל המגרש כפי שהופיע בטבלת הנכסים (110.88 מ"ר או 197 אמות ריבועיות) תואם בקירוב את גודל החלקה דנן (116 מ"ר) וכן את גודל החלקה הנזכרת באישור מחלקת החשבונות של העירייה מיום 27.5.2025 המצוי בתיק הבניין של הנכס ברח' חרמון 30 ומסומן במספר 47 ובאישורו של משה אשולין משנת 1926 (200 אמות ריבועיות). בית המשפט קמא קבע שאישור זה מתייחס לשטר המכר משנת 1909. ראיה זו תומכת לכאורה בגרסת המצהירים מטעם המערער שלפיה האב של המערער רכש את החלקה בשנת 1909 ושהוא ומשפחתו החזיקו בה עד שנות ה-60. מנגד, המצהירה מטעם המשיב טוענת כי המצהירים מטעם המערער לא צירפו את המפה של שכונת מ חנה יוסף ,

שעיון בה מגלה שגם בשכונה זו היה מגרש שסומן 47, ושמגרש זה שוכן ברחוב דגניה. מכאן יש להסיק, לגישת המשיב, כי אבי המערער התגורר במגרש זה.

(ב)

ב"רשימה כללית של האוכלוסין היהודים בתל-אביב, יפו והשכונות לפי מפקד אלול תרפ"ח" רשומה משפחת "שמיל" (חמש נפשות, ובהן המערער ואביו) כמתגוררים ברחוב החרמון 30, היא החלקה דנן. מנגד טוען המשיב כי מדובר ברישום נסיבתי; וכי ראיה זו אינה תומכת בטענת המערער לזכות מכוח חזקת שנים.

(ג)

ב"מפתח אלפא ביתא לפי שמות בעלי המגרשים בשכונה אהל משה למציאת מספרי המגרשים" מופיע "יהושע שמואל" כבעל מגרש 47. כמו כן מופיעים זכריה יודקל כבעל מגרש 49; שלמה כהן כבעל מגרש 48; שלמה מושת כבעל מגרש 44; רחמים מוצרי כבעל מגרש 45; יוסף רצון כבעל מגרש 50 ואברהם רצון כבעל מגרש 51. הואיל ואין חולק כי אנשים אלה (למעט שניים) נרשמו בשנת 1937 כבעלי החלקות בהתאם למכתבו של נדבי, הרי שראיה זו תומכת לכאורה בגרסתו של המערער שלפיה המשיב מכר את החלקות כולן בעבר, ולא בשנת 1937, ואף על פי כן נרשם כבעליהן בשנת 1929. מנגד, טוען המשיב כי לא הוכח שהרשימה נערכה בשנת 1924 מאחר שהשנה אינה מצוינת על גביה; כי בעלי המגרשים הוא רישום נסיבתי בלבד

שאינו מעיד על בעליו החוקיים של הנכס; וכי השם שמופיע ברשימה מופיע תחת האות י' ("יהושע שמואל") ואילו שם משפחתו של אבי המערער היה "שמול" ולכן היה צריך להופיע תחת האות ש'.

(ד)

אישור מיום 26.2.1937 מאת המשיב שלפיו הבית העומד על חלקה 122 נבנה על ידי יצחק משאט, אשר רכש ממנו את האדמה "לפני המלחמה העולמית". ראיה זו תומכת לכאורה בכך שחלקה 122 נמכרה למר משאט לפני שנים רבות, וחרף זאת נרשמה על שם המשיב בשנת 1929. כך טוען המערער שאירע גם לגבי החלקה דנן. לטענת המשיב, מהימנותו של המסמך מוטלת בספק.

(ה)

אישור על כך שאביו של המערער נפטר בשנת 1933, ולכן לא יכול היה לחתום על שטר מכר בשנת 1937, כפי שנעשה לגבי החלקות האחרות. לטענת המשיב, אישור הפטירה אינו רלוונטי למחלוקת מאחר שעולה מחומר הראיות שהמכר – ככל שהייתה כוונה לבצעו – לא הושלם.

2.

מבלי לקבוע מסמרות וברמה הלכאורית בלבד, אנו סבורים כי יש בראיות הללו פוטנציאל הוכחתי משמעותי אם כי גולמי התומך בגרסת המערער שלפיה אביו רכש את החלקה בשנת 1909, ושהוא ומשפחתו דרו בה עד 1960. על רקע תמונה זו ועל סמך טיעוני הצדדים לפנינו בבקשה לראיות נוספות, החלטנו לקבל את הבקשה, תוך אנו מורים על החזרת העניין לבית המשפט המחוזי לצורך בירור משלים שבמסגרתו יידרש לנפקותן של הראיות האמורות ולגרסת המערער המתבססת עליהן. בית המשפט יתיר למשיב להביא ראיות בתגובה לאלה שהצגתן הותרה כאמור וכן יאפשר לצדדים לטעון בעניינן כפי שיראה לנכון. בית המשפט יקבע ממצאים עובדתיים ומשפטיים על סמך החומר הראייתי שנפרש לפניו כמכלול, לרבות הראיות הנוספות, בלא שהוא כבול לתוצאת פסק הדין נושא הערעור. לאחר שיקבע ממצאים כאמור, בפסק דין משלים, ישוב העניין אלינו להכרעה בערעור לגופו. נוכח עיתוי הגשת הבקשה שהביא לצורך בבירור משלים, ישא המערער בשכר טרחת בא כוח המשיב בסך של 50,000 ש"ח וזאת ללא קשר לתוצאות פסק הדין.