פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"א
3119/17 - א'
לפני:
כבוד השופט י' עמית
המבקש:
עזבון המונח מויאל דוד בן יוסף ז"ל
נ ג ד
המשיב:
עזבון בכור שמול בן ישועה ז"ל
בקשה לעיכוב ביצוע
פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 1210-09 שניתן ביום
21.2.2017 על ידי כבוד השופט חיים טובי
בשם המבקש:
עו"ד יונתן שיף
בשם המשיב:
עו"ד אבי סלומון ועו"ד בנימין לוי
החלטה
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי מיום 21.2.2017 (להלן: פסק הדין המשלים ) , בו נקבע, במסגרת הליכי הסדר מקרקעין, שזכות הבעלות במקרקעין המצויים ברחוב החרמון בנווה צדק (להלן: החלקה ) נתונה לבכור שמול המנוח.
1.ביום 7.11.1929 נרשמו על שמו של דוד מויאל המנוח (להלן: מויאל ) מקרקעין שנרכשו על-ידו. ביום 30.1.1935 ביקש לחלק את המקרקעין לשבע חלקות נפרדות, והפרצלציה בוצעה ביום 9.3.1937. המשיב טען בתביעתו בבית המשפט קמא כי אחת משבע החלקות הייתה שייכת לבכור שמול ז"ל (להלן: שמול ) עוד קודם לשנת 1929, וזאת מכוח רכישתה ממויאל בשנת 1909 או לחילופין מכוחה של חזקה נוגדת. המבקש טען מנגד כי מויאל הוא בעליו של הקרקע, דבר הנלמד בין היתר מרישומו כבעלים בשנת 1929, ופעם נוספת במסגרת הפרצלציה בשנת 1937.
בפסק הדין מיום 20.6.2012 (להלן: פסק הדין הראשון ) נדחתה התביעה על שני חלקיה. בית המשפט קבע שמויאל רכש את הקרקע רק בשנת 1929 ולפיכך לא יכול היה למכרה לשמול בשנת 1909. משכך, הורה בית המשפט על רישומו של מויאל כבעלים של החלקה. המשיב ערער לבית משפט זה (ע"א 7010/12) ובמסגרת הערעור ביקש להגיש ראיות נוספות. בקשה זו נתקבלה ביום 26.12.13 והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך בירור משלים. לאחר בחינת הראיות, הגיע בית המשפט קמא למסקנות הפוכות מאלה אליהן הגיע בפסק הדין הראשון, וקבע בפסק הדין המשלים כי הראיות מלמדות שהקרקע הייתה שייכת למויאל עוד בשנת 1909, וכי בשנה זו מכר אותה לשמול. למסקנה דומה הגיע בית המשפט גם מכוח הדוקטרינה של חזקה נוגדת מנחילה לפי סעיף 51 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. על כן בוטל פסק הדין הראשון ונקבע כי שמול הוא בעל המקרקעין. על פסק הדין המשלים הוגש הערעור שבפנינו במסגרתו הוגשה הבקשה דכאן לעיכוב רישומה של החלקה על שם שמול, וזאת עד הכרעה בערעורה.
2."מקבילית הכוחות" הנוהגת בבקשות לעיכוב ביצוע ידועה ומוכרת ואיני רואה לחזור על הדברים. כאשר בנכס מקרקעין עסקינן, קיים חשש לנזק בלתי הפיך בשל האפשרות שהמקרקעין יימכרו לצדדים שלישיים באופן שיאיין את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו ( ראו, לדוגמה, ע"א 5480/16 א.ג.י. השרון אחזקות והשקעות בע"מ נ' בן הפנדי בע"מ , פסקה 17 והאסמכתאות שם (25.9.2016); ע"א 6360/15 אבו זהרייה נ' עזבון המנוחה סילביה חליל סלאמן פסקה 8 (30.11.2015); ע"א 105/15 חברת מבני תעשייה בע"מ נ' סבאג פסקה 6 (4.2.2015)).
איני רואה הנזק שייגרם למבקש אם הנכס יירשם על שם המשיב, ובלבד שלא יתאפשר לו לבצע דיספוזיציה בנכס. בכך ניתן לשמר כהלכה את מאזן הנוחות בין הצדדים – למנוע מצב שבו אין אפשרות להשיב את המצב לקדמותו, ומצד שני לאפשר לזוכה לממש את זכותו ביחס לנכס ולו באופן חלקי (וראו, בדומה, ע"א 752/15
מוחמד ביאדסה נ' ג'מאל ביאדסה
( 23.3.2015)) .
3.אשר על כן, דין הבקשה להידחות. צו עיכוב הביצוע הארעי מיום 9.4.2017 מבוטל, כך שאין מניעה לרשום את שמול כבעליה של החלקה מושא הבקשה. בצד זאת ניתן צו עיכוב ביצוע האוסר על עריכת כל דיספוזיציה בנכס על-ידי עזבונו של שמול ויורשיו וממילא אוסר על העברתו לצדדים שלישיים או על רישום הערות אזהרה לטובתם של אלה, וזאת עד להכרעה בערעור. משהגענו לפתרון זה איני רואה צורך לדון בשאלת סיכויי הערעור.
4.להבטחת הנזקים העלולים להיגרם למשיבים כתוצאה מעיכוב האפשרות לבצע דיספוזיציה בנכס, יפקיד המבקש ערבות בנקאית או מזומן בסך 50,000 ₪, וזאת בנוסף לסכום שהופקד על פי החלטתי מיום 9.4.2017. הסכום האמור יופקד עד ליום 10.7.2017 שאם לא כן, יפקע הצו.
נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ו
באייר התשע"ז (22.5.2017).
ש
ו פ ט