ע"א 4679-23 ע"א 4679-23

בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' דאוד) בת"א 31294-08-19 מיום 22.3.2023.

1.ענייננו בחלקת מקרקעין הידועים כגוש 10006 חלקה 118 בעיר חדרה (להלן: המקרקעין), אשר הבעלות בה נרשמה בשנת 1965 על שם ליאו פריש, ללא ציון מספר זיהוי, כפי שהיה נהוג באותה העת. ביום 1.7.2019 נרשמה הבעלות במקרקעין על שם המבקשת, לאחר שזו טענה כי אביה, המנוח לייב פריש ז"ל, הוא אותו ליאו פריש הרשום כבעל המקרקעין, ולאחר הוכחת זהות בפני רשם המקרקעין.

המשיבים הם יורשיו של המנוח ליאו פריש ז"ל, אשר התגורר ונפטר בארה"ב. לאחר שנודע להם על העברת הבעלות במקרקעין על שמה של המבקשת, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המבקשת, במסגרתה עתרו לסעד הצהרתי לפיו מורישם הוא הוא בעל המקרקעין, ואגב כך לבטל את רישומה של המבקשת כבעלת המקרקעין.

2.בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה, וקבע כי המשיבים הרימו את נטל ההוכחה כי מורישם הוא בעל המקרקעין. בית המשפט ציין כי בעוד שהמשיבים הציגו ראיות ומסמכים למכביר התומכים בגרסתם, המבקשת לא עשתה כן, לא התייצבה לדיונים, לא העידה עדים מטעמה, ואף נמנעה מלהציג את הראיות שהציגה לרשם המקרקעין בהליך שבו נרשמו המקרקעין על שמה.

3.ביום 19.6.2023 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין, ולצדה הבקשה שלפניי, בגדרה מבוקש ליתן סעד זמני האוסר על המשיבים לבצע כל דיספוזיציה במקרקעין עד להכרעה בערעור.

4.המבקשת טענה כי סיכויי הערעור הם טובים ביותר, תוך שהפנתה לטענות שהועלו בכתב הערעור. עוד נטען כי גם מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתה, מאחר ש"אין ספק" שאם לא תתקבל הבקשה המשיבים, שהם תושבי חוץ המתגוררים בארה"ב, יפעלו למימוש הנכס, והדיון בערעור יהפוך לתיאורטי. זאת, בעוד שקבלת הבקשה לא תגרום למשיבים לנזק בלתי-הפיך, "שהרי המשיבים רוצים להשכיר את הנכס והנזק של אי השכרתו לאחר ניתן לשומה בכסף".

המשיבים מצדם טענו כי סיכויי הערעור הם "נמוכים אם לא זניחים", שכן טענות המבקשת אינן מבוססות על ראיות מהימנות. לגבי מאזן הנוחות, נטען כי טענת המבקשת ולפיה בכוונתם להשכיר את המקרקעין היא "תמוה[ה] להחריד", שכן המדובר בשטח המצוי בחולות חדרה, שהם הבעלים של כ-65% ממנו, שלא ניתן להשכירו וששוויו היחידי הוא במכירה. עוד נטען כי מעשיה של המבקשת גרמו למשיבים לנזקים רבים; כי המבקשת היא תושבת ארה"ב מזה שנים, ואין לה כל רכוש בישראל; כי המשיבים כלל אינם יודעים את שמה ואת כתובת מגוריה האמיתיים; כי היא לא שילמה להם הוצאות בסך של כ-60,000 ₪ שנפסקו כנגדה בהליך בבית משפט קמא ובהליך נוסף (ת"ע 45255-09-19); וכי לנוכח כל האמור אף אין באפשרותם לגבות מהמבקשת את התשלום בגין הוצאות אלה.

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

נקודת המוצא היא שהגשת ערעור אינה מצדיקה כשלעצמה עיכוב ביצוע פסק הדין, וההלכות באשר ל"מקבילית הכוחות" הנוהגת בבקשות למתן סעד זמני ידועות, כך שלא ראיתי צורך לחזור על הדברים (וראו, מיני רבים, ע"א 3592/17 עווידאת נ' מנהל מקרקעי ישראל מחוז הצפון – נצרת עלית, פסקה 4 והאסמכתאות שם (11.6.2017); ע"א 8184/17 בן שבת נ' בי.אי.טי יזום ופיתוח נדלן בע"מ, פסקה 5 (20.11.2017); ע"א 7808/20 קלנר נ' יגאל ארנון ושות', פסקה 6 והאסמכתאות שם (14.12.2020) (להלן: עניין קלנר)).

איני נדרש לסיכויי הערעור, מאחר שדומה כי מאזן הנוחות, אשר לו הבכורה בבקשות מסוג זה (ראו למשל ע"א 4624/22 יוסף לוינסקי ושות' בע"מ נ' דבש, פסקה 6 והאסמכתאות שם (14.8.2022)), נוטה לטובת המבקשת באופן שמצדיק את קבלת הבקשה. כאמור, אין המדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, אלא בבקשה ליתן סעד זמני בקשר למקרקעין, שמשמעותו שמירה על המצב הקיים עד להכרעה בערעור. מתן צו כאמור נועד למנוע את החשש שהמקרקעין יימכרו לצד שלישי תם לב, מה שעלול לסכל את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל בסופו של דבר (וראו, למשל, ע"א 3119/17 עזבון המונח מויאל דוד בן יוסף ז"ל נ' עזבון בכור שמול בן ישועה ז"ל, פסקה 2 (22.5.2017); ע"א 2715/21 פלד נ' צברי, פסקה 6 והאסתמכאות שם (7.6.2021); עניין קלנר, פסקה 7). בו בזמן, מתן צו כאמור אינו מעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא, במובן זה שבאפשרותם של המשיבים להשלים את הליך רישום הזכויות במקרקעין בהתאם לפסק הדין, ככל שזה טרם הושלם.

לכך יש להוסיף כי מפסק הדין עולה כי מורישם של המשיבים נפטר לפני למעלה מ-40 שנה, וכי המשיבים לא ביקשו לבצע דיספוזיציה במקרקעין עובר להגשת התביעה מושא פסק הדין. אף בכך יש כדי להשליך על מידת הנזק שעלול להיגרם להם כעת, אם תתקבל הבקשה, ויימנע מהם לעשות כן למשך פרק זמן נוסף עד שיוכרע הערעור.

6.אשר על כן, הבקשה מתקבלת, וניתן בזה צו האוסר על המשיבים לבצע כל דיספוזיציה במקרקעין עד להכרעה בערעור.

המבקשת תפקיד מזומן או ערבות בנקאית בסך 80,000 ₪ (שמונים אלף) לצורך הבטחת הנזקים שעלולים להיגרם למשיבים כתוצאה מהצו. ככל שסכום זה לא יופקד עד ליום 15.8.2023, יפקע תוקפו של הצו.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.