ע"א 704/18אליהו שני נ. בנק מזרחי - טפחות בע"מ (לשעבר בנק מזרחי המאוח

1.

הבקשה שלפניי לסילוק על הסף של ערעור שכנגד הועברה לטיפולי לאחרונה עקב חילופים בלשכת הרשמים .

2.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי עוסק בסכסוך בין הצדדים באשר לשעבוד (להלן: המשכון ) שהוטל על בית מגוריהם של המערערים (הם המשיבים שכנגד) להבטחת הלוואה שנטלו מהמשיב (הוא המערער שכנגד). הלוואה זו, אשר ניטלה במסגרת חשבונם של המערערים אצל המשיב בסניף בן יהודה (להלן: חשבון בן יהודה ), הייתה מקור להליכים רבים שניהלו הצדדים בפני מספר ערכאות במשך למעלה מעשרים שנה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בתביעה שהגישו המערערים במטרה שבית המשפט יורה על התיישנות חובותיהם וכתוצאה מכך על סגירת תיק ההוצאה לפועל שנפתח למימוש המשכון.

3.

לצורך הכרעה בבקשה שלפניי איני נדרשת לפירוט ההליכים שנוהלו בין הצדדים ודי בכך שאציין כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עסק בשתי סוגיות עיקריות: האחת – האם המשכון ניתן רק להבטחת חשבון בן יהודה או גם ביחס לחשבון של חברה שבבעלותם של המערערים בסניף "אלון שבות" (להלן: חשבון אלון שבות ); והשניה –האם המשכון הוגבל לסכום של 250,000 ש"ח כטענת המערערים, מהו גובה החוב שהמשכון נועד להבטיח, והאם החובות המובטחים על-ידו התיישנו.

4.

בהחלטה מיום 8.11.2017 קבע בית המשפט המחוזי כי המשכון ניתן להבטחת החשבון בבן יהודה בלבד ולא לחשבון באלון שבות. באשר לחוב בחשבון בן יהודה נקבע כי הוא לא התיישן וכי המשכון שניתן להבטחתו לא הוגבל בסכום. נוסף על כך, בית המשפט המחוזי פירט עקרונות לעריכת תחשיב חוב המערערים למשיב. בהמשך, ביום 8.12.2017, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי שבו נדחתה התביעה שהגישו המערערים ונקבע כי חובם למשיב עומד על סך של 899,347 ש"ח. בית המשפט הבהיר כי החלטתו מיום 8.11.2017 מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין, וכי המועד להגשת ערעור על החלטה זו יימנה אף הוא ממועד המצאת פסק הדין לידי הצדדים.

5.

הערעור העיקרי נסב, בעיקרו של דבר, על קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לגובה החוב של המערערים למשיב ועל שאלת התיישנותו. הערעור שכנגד שהגיש המשיב נסב על קביעת בית משפט המחוזי לפיה המשכון אינו מבטיח את חשבון אלון שבות.

6.

לטענת המערערים, הערעור שכנגד נעדר זיקה עניינית לסוגיות אשר הועלו בגדר הערעור העיקרי ועל כן דינו להימחק על סף. המערערים טוענים כי הערעור שכנגד מתייחס לסוגיה נפרדת שעניינה חשבון אלון שבות, ומטעימים כי מדובר בחשבון שאינו שלהם אלא של חברה שבבעלותם.

7.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובשאר החומרים שהונחו בפניי, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. כלל בפסיקתו של בית משפט זה כי ניתן להגיש ערעור שכנגד רק בזיקה לאותן העילות המונחות ביסודו של הדיון במסגרת הערעור הראשי. עם זאת, כפי שנפסק לא פעם, דרישת הזיקה העניינית אינה דווקנית ומצמצמת, ועל מנת לעמוד בה אין צורך שהערעור שכנגד יוגבל לנושאים המועלים בערעור הראשי ודי בכך שהוא "שזור וקשור לאותו עניין" (ראו: בש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' שמעון אוזן , פ"ד מה (5) 695, 700; ע"א 1124/18

לובצקי נ' מכללת א.ר . פסגות בע"מ (13.8.2018), וההפניות שם).

8.

בענייננו, הן הערעור העיקרי והן הערעור שכנגד עוסקים בפנים שונים של המשכון שנוצר על בית מגורי המערערים. בעוד הערעור העיקרי עוסק בשאלת גובה המשכון והדרך לחישוב החוב המובטח במשכון, הערעור שכנגד עוסק בשאלה האם המשכון מבטיח גם את חשבון אלון שבות. אני סבורה כי מדובר בסוגיות קרובות אשר ההכרעה בהן מבוססת על אותה מסכת עובדתית וראייתית, קרי – נסיבות נטילת המשכון ופרשנותו, ולפיכך מתקיימת זיקה עניינית בין הערעורים.

9.

נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית אפוא. המערערים יישאו בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסך של 1,000 ש"ח.