ע"א 704/18אליהו שני נ. בנק מזרחי - טפחות בע"מ (לשעבר בנק מזרחי המאוח

ערעור וערעור שכנגד שעניינם תביעת בנק כנגד לקוחותיו.

1.

פסק דינו של בית המשפט קמא הביא לידי סיום הליכים שנוהלו משך כעשרים שנה.

בתמצית שבתמצית, המערערים והמשיבים שכנגד (להלן: המערערים ) ניהלו שני חשבונות אצל המשיב והמערער שכנגד (להלן: הבנק ), האחד בסניף של הבנק באלון שבות והשני בסניף של הבנק ברחוב בן יהודה בירושלים (להלן, ובהתאמה: חשבון אלון שבות ו חשבון בן יהודה ). המערערים חתמו על שטר משכון זכויות, לפיו שיעבדו לטובת הבנק את זכויותיהם בבית מגוריהם ביישוב אלון שבות. לימים, משלא נפרעה הלוואה שנטלו המערערים, פעל הבנק למימוש המשכון. בין הצדדים התגלעו חילוקי דעות בשורה של נושאים, ובין היתר: האם המשכון מוגבל בסכום; האם המשכון חל גם על יתרת החוב בחשבון אלון שבות; גובה החוב; שיעור הריבית המוסכמת; וכיו"ב נושאים שמאפיינים התדיינויות בין בנק ללקוח.

2.

בית המשפט קמא קבע בפסק דינו כי שטר המשכון לא חל על החשבון באלון שבות, ואף קבע כי על יתרת החוב בחשבון זה קיימת התיישנות. בשורה התחתונה קבע בית המשפט כי המשכון אינו מוגבל בסכום; כי הבנק רשאי היה להגיש את שטר המשכון לביצוע; כי לא הייתה הסכמה על שיעור הריבית הנטען; כי רישומי הבנק מחייבים את המערערים; וכי הבנק רשאי לגבות ריבית פיגורים לאורך כל התקופה, למעט ביחס לתקופה של שלוש שנים וחצי (21.4.2002 עד 21.10.2005), שבה יש לחייב את המערערים בהצמדה בלבד.

בהתאם לעקרונות אלה, ערך הבנק תחשיב של יתרת החוב, ובית המשפט אישר את התחשיב וקבע כי יתרת החוב של המערערים בגין חשבון בן יהודה עומדת על הסך של 724,743 ₪ (לאחר שהופחתו סכומים שונים ששילמו המערערים לאורך השנים), ובצירוף חובם של המערערים בגין אגרה ושכ"ט א+ב בתיק ההוצאה לפועל בסך 174,604 ₪ – עומד חובם של המערערים כלפי הבנק על הסך של 899,347 ₪ נכון ליום 8.11.2017.

3.

על פסק דינו של בית המשפט קמא נסבו הערעור והערעור שכנגד שהוגש על ידי הבנק. המערערים – שביני לביני שילמו לבנק את מלוא הסכום שנפסק לחובתם – הלינו על פסק הדין לאורך כל החזית. מנגד, הבנק הלין על קביעת בית המשפט כי שטר המשכון לא מבטיח גם את החוב בחשבון אלון שבות וכי חוב זה התיישן.

4.

לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, ואנו מאמצים אותו מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

5.

לא נכחד כי הוטרדנו בשאלה האם לא היה מקום להפחית את ריבית הפיגורים, בהינתן שזו נצברה על גבי החוב משך למעלה מעשרים שנה. כידוע, ניתן לראות ריבית פיגורים כפיצוי מוסכם (ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (23.8.2015) (להלן: עניין זאבי ), ועל פי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, לבית המשפט הסמכות להפחית פיצוי מוסכם:

"מה אפוא גבול השנים שיציבו בתי המשפט להצטברות ריבית פיגורים, עד לנקודה בה סכום הפיצוי הכולל הופך לבלתי סביר ביחס לנזקים שיכלו הצדדים לצפות במועד כריתת החוזה? [...] ימים יגידו, והמלאכה מוטלת לפתחן של הערכאות הדיוניות להציב את נקודת הגבול שממנה ואילך יופחת הפיצוי ותיקבע ריבית אחרת, בהתאם לסמכות בית המשפט לפי סעיף 15(א) לחוק. וכפי שנאמר בעניין זאבי , ההפחתה יכול שתיעשה באחת משתי הדרכים: קיצור התקופה שבה תשולם הריבית החריגה, או הפחתה של הסכום הכולל" (יצחק עמית "פיצוי מוסכם – סוגיות והיבטים" דין ודברים י 17, 53 (התשע"ח)).

החלטנו להותיר הפעם את הדברים בצריך עיון, וזאת משתי סיבות עיקריות: ראשית – ב"מבט על" מצאנו כי התוצאה הסופית אליה הגיע בית המשפט קמא היא מאוזנת. זאת, לאחר שבית המשפט דחה את תביעת הבנק בחשבון אלון שבות והורה על פסיקת הפרשי הצמדה בלבד לאורך כשלוש שנים וחצי. שנית – לסוגיה של "עצירת" מירוץ ריבית פיגורים בנקאית או הפחתת הריבית הבנקאית יש השלכות רוחב, והצדדים לא הניחו בפנינו תשתית מתאימה לדיון בסוגיה.

6.

סוף דבר, שהערעור והערעור שכנגד נדחים. אין צו להוצאות. פקדון יוחזר למפקידו.