ע"א 7045-23 ע"א 7045-23

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (המחלקה הכלכלית) מיום 15.3.2023 (כב' השופטת מ' אגמון-גונן) שניתן בהעדר הגנה, ובו נקבע כי יש להשיב למשיבה 1 את מניותיה המוחזקות בידי המשיבה 2.

1.ברקע לבקשה דנן עומד הסכם הקצאה פרטית שנחתם בחודש מרץ 2021 בין המשיבה 1 – שהיא חברה פרטית שפעלה לרשום את מניותיה למסחר בבורסה (להלן: קרדיט 24 או המשיבה), לבין שני משקיעים – המבקשת והמשיבה 3 (להלן יחד: המשקיעים). לפי הנטען, בהתאם להסכם הוקצו לכל אחד משני המשקיעים 19% מהונה המונפק והנפרע של קרדיט 24 בדילול מלא (סה"כ 38%), בתמורה להשקעה בסך כולל של 5 מיליון ₪.

עוד נקבע בהסכם כי אם תחליט קרדיט 24 לבטל את ההנפקה, באופן שבו מניות החברה לא תונפקנה בבורסה עד ליום 1.12.2021, למשקיעים תהיה אופציה לבצע השקעה נוספת בסך 11 מיליון ₪ ולהחזיק ב-50% מההון המונפק והנפרע של החברה (בדילול מלא). במידה שהמשקיעים לא ישלימו את ההשקעה הנוספת, לקרדיט 24 תהיה אופציה (שתפקע ביום 2.12.2021) להשיב למשקיעים בתוך 6 חודשים את תמורת ההשקעה כנגד העברת המניות שהוקצו בחזרה לידיה (סעיף 4.5 להסכם).

יצויין כי בהתאם להסכם, וכנגד תשלום תמורת ההשקעה הראשונית, הועברו המניות שהוקצו להחזקת המשיבה 2, אלטשולר נאמנויות בע"מ (להלן: הנאמן), והיא מחזיקה במניות בנאמנות עד למועד זה.

2.מניותיה של המשיבה לא הונפקו כמתוכנן, ובעקבות כך, בחודש אוקטובר 2022 הגישה קרדיט 24 תביעה נגד המבקשת להחזרת מניותיה לידיה, לאחר שלטענתה מימשה את האופציה שעמדה לרשותה לפי ההסכם, ולאחר שהמשקיעים לא השלימו את ההשקעה הנוספת. לפי הנטען, המשיבה 3 (המשקיע הנוסף) לא התנגדה להשבת המניות, וכך גם הנאמן שאינו מהווה צד לסכסוך.

3.כתב ההגנה מטעם המבקשת לא הוגש במועד, וזאת מנימוקים שונים שקשורים בהסדרת הייצוג וטענות לקשיים כלכליים ואישיים. זאת, גם לאחר ארכות שניתנו לפנים משורת הדין, לאחר שהבקשות הוגשו באיחור ונפלו בהן ליקויים שונים, ולאחר שהוגשה בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. בהחלטתו האחרונה בהקשר זה דחה בית המשפט בקשה נוספת למתן ארכה שהגישה המבקשת, הן בשל האיחור בהגשתה, הן בשל העובדה שלא כללה פירוט כנדרש לפי החלטות קודמות (החלטה מיום 13.3.2023). בהמשך לכך ניתן פסק דין בהעדר הגנה המקבל את תביעתה של קרדיט 24 ומורה להשיב לידיה את מניותיה שהוקצו למבקשת והוחזקו על ידי הנאמן.

4.בעקבות האמור הגישה המבקשת בקשה לבית משפט קמא לביטול פסק הדין. לאחר שעיכב את ביצוע פסק הדין וקיבל את תגובת המשיבה, בית המשפט דחה את בקשת הביטול. בין היתר, צוין כי הוגשו ארבע בקשות למתן ארכה, בכל פעם בתום המועד להגשת כתב ההגנה או לאחר מכן; הבקשות לא נחתמו כנדרש; הן סתרו אלה את אלה, בפרט בנוגע לסוגיית הייצוג; והטענות נכללו בהן באופן לאקוני ומעורפל, ללא אסמכתאות וללא תצהיר, וכל זאת באופן שנגד את הוראותיו המפורשות של בית המשפט. בית המשפט ציין כי "הזלזול בבית המשפט העולה מתוכן הבקשות, מניסוחן המתחמק, ממועדי הגשתן ומהסתירות ביניהן גלוי לעין ובוטה". בנוסף נקבע כי על פני הדברים, נראה שאין בבקשת הביטול, שנוסחה בצורה "כוללנית, גנרית ומעורפלת", כדי לבסס הגנה מפני התביעה. בקשת הביטול נדחתה אפוא, תוך חיוב המערערת בהוצאות בסך 10,000 ₪ (החלטה מיום 3.8.2023).

5.ביום 18.9.2023 הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועמו את הבקשה לעיכוב ביצוע שלפניי. המבקשת טוענת, בין היתר, כי המשיבה נהגה בחוסר תום לב וסיכלה את ההנפקה המתוכננת מטעמי כדאיות; וכי היא (המבקשת) הודיעה למשיבה על מימוש האופציה הקיימת לזכותה לפי ההסכם [שמחייבת אותה לבצע השקעה נוספת]. עוד נטען כי המשיבה ביצעה ניסיונות קודמים לבטל את זכויותיה של המבקשת במניות, אך אלה נדחו על ידי הערכאות בהליכים שונים.

באשר להליך בבית משפט קמא, נטען כי בשל משבר כלכלי וקשיים אישיים המבקשת נותרה בלתי מיוצגת, ורק לאחר שניתן נגד המבקשת פסק הדין במעמד צד אחד, עלה בידה להשיג את המימון הנדרש להמשך ניהול ההליך המשפטי. לגופם של דברים, נטען כי שגה בית משפט קמא בהתרשמותו מסיכויי ההגנה של המבקשת, שכן לטענתה היא זו שמימשה את האופציה שניתנה לה וכי המשיבה היא זו שהפרה את ההסכם. המבקשת מוסיפה כי התנהלותה לא שיקפה זלזול כלפי בית המשפט; כי היא לא התעלמה מן ההליך, אלא הגישה בקשות ארכה ואף התגוננה בהליכים אחרים מפני ניסיונות של המשיבה להשיג את אותו סעד; כי בקשות הארכה הוגשו ללא ייצוג משפטי; וכי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, הבקשות לא כללו סתירות. באשר למאזן הנוחות, נטען כי דחיית הבקשה תסבך את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו, וכי שימור המצב הקיים לא צפוי לגרום לפגיעה של ממש במשיבה.

6.המשיבה, מנגד, מתנגדת לעיכוב ביצוע פסק הדין. בין היתר, נטען כי הערעור חסר סיכוי, שכן המבקשת לא הגישה ערעור במועד לאחר שניתן פסק הדין, אלא המתינה להגשת ערעור על פסק הדין למעלה מ-6 חודשים, עד שניתנה ההחלטה בבקשת הביטול; כי המבקשת זלזלה בהליך המשפטי; כי אין בפי המבקשת טענות הגנה של ממש; וכי המשיבה מימשה את האופציה שהיתה נתונה לה על פי ההסכם, והשיבה לידי המבקשת והמשיבה 3 את השקעתן. באשר למאזן הנוחות, נטען כי המשיבה נמצאת כיום במשא ומתן מתקדם לגיוס כספים מגוף מוסדי, כאשר תנאי לכך הוא השבת המניות המוחזקות אצל הנאמן לידיה, וכי עיכוב פסק הדין ימנע מהמשיבה לגייס את הכספים הנדרשים להמשך קיומה; כאשר מנגד, בעל השליטה במבקשת הוכרז כפושט רגל, והמבקשת נמצאת אף היא במצב כלכלי גרוע ביותר כפי שעולה מהצהרותיה שלה, מה עוד שהיא טרם שילמה את ההוצאות שנפסקו לחובתה בבית משפט קמא. עוד צוין כי אי עיכוב פסק הדין יאפשר למשיבה לגייס כספים ולהתפתח, כאשר מנגד, אם תביעת המשיבה לא תתקבל בסופו של יום, המבקשת תוכל לתבוע את חלקה בשווי המניות.

7.יצויין כי הנאמן הגישה גם הוא תגובה לבקשה מטעמי זהירות, שבה הבהיר כי הוא גורם נייטרלי שנקלע בתום לב ושלא לטובתו לסכסוך לא לו; כי הסכסוך מסב לו הוצאות מיותרות; וכי ימלא אחר כל צו שיפוטי שבית המשפט יוציא.

8.לאחר עיון בהחלטות בית משפט קמא, בבקשה ובתגובת המשיבה, אני סבור כי דין הבקשה להידחות. בטרם אדרש לבקשה לגופה, אקדים שתי הערות במישור הדיוני.

ראשית, בניגוד לטענת המשיבה, ערעורה של המבקשת לא הוגש באיחור. תקנה 137(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) קובעת כי "המועד להגשת ערעור על החלטה שניתנה במעמד צד אחד שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 131, יימנה מיום ההמצאה של ההחלטה בבקשת הביטול". הוראה זו, הדומה להוראה שהיתה קבועה בשעתו בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, משמעה כי יש למנות את המועד להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (שניתן כאמור במעמד צד אחד) מהיום שבו הומצאה החלטתו בבקשת הביטול. החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת הביטול ניתנה ביום 3.8.2023, וערעורה של המבקשת על פסק הדין הוגש ביום 18.9.2023. משכך, הערעור הוגש במועד בתוך תקופת 60 הימים המותרת לפי התקנות. לעניין זה יוער כי תקנה 398א פורשה בפסיקה כהוראה שאינה מעניקה הארכת מועד "אוטומטית" להגשת ערעור, אלא כפופה לכך שבקשת הביטול הוגשה בתום לב, אינה בקשת סרק, ואין תכליתה להביא בעקיפין להארכת מועד להגשת ערעור (ראו החלטת השופט ד' מינץ בבש"א 7955/19 וגאדה נ' פקיד שומה פתח תקוה - רשות המיסים, פסקה 9 והאסמכתאות שם (8.12.2019)). בקשת הביטול במקרה שלפנינו הוגשה ארבעה ימים בלבד לאחר מתן פסק הדין, ואיני סבור כי בנסיבות המקרה דנן יש בסיס להימנע מהחלת התקנה. אין לומר אפוא כי ערעורה של המבקשת על פסק הדין הוגש באיחור.

הערה שניה. יש להבחין בין פסק דין שניתן בהעדר הגנה – שהערעור עליו הוא בזכות, להחלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה – שהערעור עליה הוא ברשות (ראו, לדוגמה, החלטת השופט נ' סולברג בע"א 7882/14 אהרון נ' עובדיה (27.11.2014) (להלן: עניין אהרון)). במקרה שלפנינו, המבקשת הסתפקה בהגשת ערעור בזכות על פסק הדין, ונמנעה מלהגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול. משכך, הדגש בערעור אמור להיות על השאלה אם היה מקום ליתן פסק דין בהעדר הגנה בשים לב לחומר שהיה בתיק בית המשפט עובר למתן פסק הדין, להבדיל מהסיבה שבעטיה לא הוגש כתב הגנה במועד (ראו שם בפסקאות 13-9).

9.לגופה של הבקשה לעיכוב ביצוע, אקדים ואומר כי העובדה שמדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע, והכלל המעוגן בתקנה 145(א) לתקנות, שלפיו אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצועו של פסק דין עומד בתוקפו (ראו, לדוגמה, ע"א 6913/22 החברה לשימור והתחדשות ערים בישראל בע"מ נ' אברהם (16.11.2022); עניין אהרון). בעל דין המבקש לעכב ביצועו של פסק דין שניתן בהעדר הגנה נדרש אפוא גם הוא להראות כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו.

10.בכל בנוגע לשאלת סיכויי הערעור, איני רואה לקבוע מסמרות. עם זאת, ניתן לומר בזהירות כי לנוכח התנהלותה הדיונית של המבקשת, לכאורה היה לבית משפט קמא על מה לסמוך בשעה שהחליט להיעתר לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. אוסיף לעניין זה, גם כן בזהירות, כי טענת המבקשת שלפיה מימשה את זכות האופציה שניתנה לה מעוררת לכאורה קושי מסוים, בהינתן הטענה, שלא נסתרה, כי לא ביצעה השקעה נוספת כנדרש על פי ההסכם (מה עוד שהמבקשת עצמה טוענת, בבקשה שלפניי, כי נקלעה לקשיים כלכליים ולא השיגה את המימון להמשך ניהול ההליכים). לא למותר להזכיר את טענת המשיבה, שאף היא לא נסתרה, כי המבקשת לא שילמה עד עתה את ההוצאות בסך 10,000 ₪ שנפסקו לחובתה בבית משפט קמא בהחלטה שדחתה את הבקשה לביטול פסק הדין. זאת, למרות העובדה שרכיב ההוצאות לא עוכב. אף עובדה זו יש לזקוף לחובת המבקשת.

11.על כל פנים, די לטעמי בשיקולי מאזן הנוחות כדי להכריע את הכף ולהביא לדחיית הבקשה. הגם שיש מצבים שבהם סעד של העברת בעלות במניות עשוי להצדיק היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע, הרי שככלל "עצם העובדה שפסק הדין הורה על העברת בעלות במניות אינה מטה, בהכרח, את הכף אל עבר עיכוב ביצוע פסק הדין, ועל המבקש להוכיח כי לביצוע פסק הדין עשויות להיות השלכות הגורמות לו נזק בלתי הפיך" (החלטת השופטת י' וילנר בע"א 1318/19 שגב נ' אזוגי, פסקה 8 והאסמכתאות שם (10.4.2019)).

בסופו של יום, לפנינו סכסוך שהתגלע בעקבות השקעה כספית. כפי שציין המנכ"ל והבעלים של המבקשת בבקשת הארכה שהגיש לבית משפט קמא ביום 9.3.2023: "בפועל, שווי המניות שברשותי הוא עשרות מיליונים, זוהי השקעה מצוינת שעשיתי [...]" (ההדגשה הוספה – י"ע). על כך יש להוסיף את טענת המבקשת בבקשה דנן, כי שוויין של מניות המשיבה עלה באופן משמעותי מהמחיר שבו המבקשת רכשה אותן, וכי לפי פרסומים המשיבה התכוונה לגייס הון לפי שווי של 160-120 מיליון ₪ (סעיף 26 לבקשה). דומה אפוא כי גם אם בסוף הדרך ערעורה של המבקשת בבית משפט זה יתקבל, התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, ותביעתה של המשיבה תידחה – לא תיחסם דרכה של המבקשת לתבוע ולהיפרע מהמשיבה בגין נזקיה. כך או כך, המבקשת לא עמדה בנטל להצביע על נזק בלתי הפיך שייגרם לה אם יבוצע פסק הדין.

12.אשר על כן, הבקשה נדחית.

הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 18.9.2023 – מבוטל. שאלת פסיקת ההוצאות בגין בקשה זו תילקח בחשבון על ידי ההרכב שידון בערעור.