בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 7095/13
לפני:
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המערערים:
1.עזבון המנוח בן ציון גביש ז"ל
2. יעקב בנימין
3. דבורה בנימין
4.רבקה נועה רוטמן
5.זאב יהונתן בנימין
6. אליהו בנימין
7. בר בנימין
נ ג ד
המשיבים:
1. מדינת ישראל
2. משטרת ישראל
3.צבא הגנה לישראל
4.האגודה למען החייל בישראל
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' גנות) בת"א 33695-08-12 מיום 3.9.2013
תאריך הישיבה:
כ"ט בשבט התשע" ה
(18.02.2015)
בשם המערערים:
עו"ד אייל נון; עו"ד אדר קוריאט
בשם המשיבים 3-1:
עו"ד שרון מן אורין
בשם המשיבה 4:
עו"ד אמיר סילש; עו"ד רוני דיאמנט
פסק-דין
השופט ע' פוגלמן :
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' גנות ), דחה את תביעתם של המערערים הן בשל התיישנות, הן בשל ייחוד עילה והעדר עילה. על הכרעתו זו נסב הערעור שלפנינו.
1.
המנוח, בן ציון גביש ז"ל (להלן: המנוח ) התגייס לצה"ל בחודש אוגוסט 2004, ויועד לשרת בפלוגת הסיור של חטיבת גולני. במהלך שירותו הצבאי, ביקר המנוח אצל קב"ן מספר פעמים, ואף ביצע ניסיון אובדני, אשר לאחריו אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. ביום 27.1.2005 שוחרר המנוח משירות צבאי למשך חצי שנה, בשל "ליקוי נפשי חמור", ויומיים לאחר מכן, ביום 29.1.2005 (מועד שבו שהה בבית השריון בתל אביב המנוהל על ידי המשיבה 4), נטל את חייו בידיו.
2.
המערערים טענו בתביעתם כי רשלנותם של המשיבים גרמה למותו של המנוח, אם במעשה אם במחדל. הם הלינו על כי שלטונות הצבא לא יידעו אותם על מצבו הנפשי הקשה של המנוח; על ניסיון ההתאבדות שלו; ועל אשפוזו הפסיכיאטרי. אבי המנוח טען עוד, כי שלטונות הצבא הטעו אותו באשר לסיבת שחרורו של המנוח משירות צבאי, וגרמו לו לחשוב שהמנוח שוחרר בשל בעיה רפואית ברגלו, ולא מחמת מצבו הנפשי הקשה. עוד נטען כי המשיבה 4 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה בכך שאפשרה לחיילים להתאכסן בבית השריון, כשברשותם נשק טעון, מבלי לחייבם להפקידו במקום מוגן. המשיבות הגישו בקשות לסילוק על הסף של התובענה מחמת התיישנות, ייחוד עילה והעדר עילה.
3.
לאחר סקירה מפורטת של טיעוני הצדדים הכריע בית המשפט המחוזי בעילות הסף שלהן טענו הצדדים. אשר להתיישנות – נפסק כי הטענה הועלתה בהזדמנות הראשונה. הגם שהוגשה בקשה להארכת מועדים בתיק זה, לא הועלו בגדרה טענות לגופה של התובענה, ועל כן אין מדובר בהחמצת
" ההזדמנות הראשונה "
להעלאת טענת ההתיישנות, והמועד שבו הועלתה בפועל, במסגרת כתב ההגנה, היא-היא ההזדמנות הראשונה להעלאתה. בית המשפט סקר את התשתית הנורמטיבית הצריכה להכרעה בטענת ההתיישנות, עמד על יחסי הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ) לבין סעיף 89(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]
וסקר את ההלכה הפסוקה הצריכה לעניין. בהתייחס להשעיית מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות נקבע כי מועד גילוי הקשר הסיבתי לעניין קביעת תחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו התגלה לניזוק
" קצה חוט " הקושר בין המעשה המיוחס למזיק לבין הנזק
(ראו ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (24.11.2005 )).
4.
הודגש כי נטל ההוכחה לקיומו של החריג המאריך את תקופת ההתיישנות מוטל על הטוען לתחולת החריג על העניין . ברע"א 901/07 מדינת ישראל – הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (19.9.2010) חזר ודן בית משפט זה בטיבו של "קצה החוט" הנדרש לצורך מניין תחילת תקופת ההתיישנות.
במקרה זה, כמו גם במקרים נוספים, נפסק כי חשד המתעורר אצל התובע, ואף חשד בכוח, ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מרוץ ההתיישנות (ראו: דנ"א 7601/10 כהן נ' מדינת ישראל – הועדה לאנרגיה אטומית
(13.1.2011); רע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' דוננפלד
(7.11.2012); ע"א 2897/11 גנאיים נ' בית החולים רמב"ם (7.4.2013 ); ע"א 1960/11 אלמוג נ' שירותי בריאות כללית , פסקה 10 (6.5.2013) ).
ביישמו את ההלכות האמורות על המקרה שלפנינו הגיע בית המשפט למסקנה כי התובענה התיישנה. כאמור, עילת התביעה של המערערים הינה מחדליהם הנטענים של המשיבים, אשר הובילו להתאבדותו של המנוח, ואי שיתופם באינפורמציה הרפואית לגבי מצבו הנפשי החמור שהוביל, בסופו של דבר, להתאבדותו; כמו גם הפרת חובת הזהירות מצד המשיבה 4. בית המשפט בחן את השאלה מתי הייתה, או אמורה הייתה להיות, בידיעת התובעים התשתית העובדתית, המהווה "קצה חוט", שהצדיקה הגשת התובענה.
5.
המערערים טענו, כי לא היו מודעים לניסיון האובדני הקודם של המנוח, וכן כי לא היו מודעים לאשפוזו בגין ניסיון זה, כמו גם לביקוריו אצל קב"נים, ועובדות אלו נודעו להם לראשונה במהלך ה"שבעה" על מות בנם, וזאת מפיו של חברו שמואל שני. משמעות האמור היא כי קצה החוט של האינפורמציה הרלוונטית, המהווה את התשתית העובדתית להגשת התובענה, הייתה בידיעתם של התובעים לכל המאוחר כבר במהלך ה"שבעה", והחל ממועד זה אמורים היו התובעים לחקור ולדרוש בנסיבות שהסתיימו בהתאבדותו של המנוח. אם סברו כי בידם עילת תביעה נגד הנתבעים או מי מהם, היה עליהם להגיש את התובענה בתוך תקופת ההתיישנות. אשר למשיבה 4, זו טענה כי עילת התביעה נגדה מבוססת על אירוע ההתאבדות בבית השריון בלבד, וכי לא יכול להיות חולק על כך שאין לה כל נגיעה לשרשרת האירועים שקדמו לכך. משאלה הם פני הדברים, ברי כי מרוץ ההתיישנות בכל הנוגע למשיבה 4 החל מרגע שנודע למערערים על התאבדותו של המנוח. ממילא, "קצה החוט" לא יכול היה להיות מאוחר לזה הנוגע למשיבים 3-1, שהיה כאמור במהלך ימי ה"שבעה".
6.
המערערים טענו בנוסף כי הסתלקו מחלקם בירושה לטובת המערערת 7, שבמועד האירוע הייתה קטינה, ועל כן היא רשאית להגיש את התובענה עד ליום 12.2.2016. בית המשפט קבע כי טענה זו הועלתה בניסיון להכשיר את הגשת תובענת ההורים באמצעות המערערת 7, אלא שלא ניתן לקבל זאת. המערערים 2 ו-3 – הורי המנוח – צירפו צו ירושה שלפיו הם יורשי המנוח, ולא הומצא כל מסמך המעיד על הסתלקותם הלכאורית מירושת בנם לטובת בתם – המערערת 7. נקבע כי טענה זו לא באה לעולם אלא לצורך ניסיון להתגבר על מכשול התיישנות התובענה.
7.
בית המשפט הוסיף וקבע כי תביעת האחים – המערערים 7-4 – משוללת עילה. נקבע כי האחים אינם תובעים כיורשים ואף לא כתלויים, הם אינם טוענים לקיומה של נכות ואף לא צירפו חוות דעת רפואית אשר ממנה ניתן ללמוד על קיומה הלכאורי של נכות כתוצאה מהאירועים המפורטים בכתב התביעה. עוד נקבע כי לא נטען בכתב התביעה כי הם לוקים בנכות כלשהי עקב האירועים המפורטים בכתב התביעה, אם כי נטען – כטענה כללית – כי הם נזקקים לטיפולים במישור הנפשי עקב מותו הטראגי של המנוח. כתב התביעה אינו מגלה אפוא קיומה של עילת תביעה כנפגעים משניים
(רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון דהאן ז"ל , פ"ד מד(3) 397 (1990); רע"א 5803/95 ציון נ' צח , פ"ד נא(2) 267 (1997); ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק , פ"ד סב(2) 218 (2007); ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל , פ"ד סב(3) 806 (2008)). מכאן שדין תביעתם של המערערים 7-4 להימחק מחוסר עילה .
מעבר לסוגיית ההתיישנות נדרש בית המשפט גם לשאלת ייחוד העילה. סעיף 7 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 מורה לאמור:
מוות שנגרם בשירות צבאי
7.(א) אין המדינה אחראית בנזיקים על מותו של אדם שבא כתוצאה מחבלה שנחבל או ממחלה או מהחמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי.
בצד האמור, קיים מנגנון של פיצוי גם למשפחות של חיילים שנספו במערכה, בהתאם לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן: חוק המשפחות ).
תשלום התגמולים במקרה כזה אינו מותנה בהוכחת אחריות על בסיס אשם (ראו: ע"א 303/75 מדינת ישראל נ' רפאל , פ"ד כט(2) 601 (1975); ע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ' חכים , פ"ד לו(2) 757 (1982)). בית המשפט דחה את טענת המערערים כי אין להפעיל במקרה זה את כלל ייחוד העילה, שכן טענתם מופנית להתנהגות עוולתית של המשיבים כלפי בני משפחתו של המנוח, להבדיל מהתנהגות עוולתית כלפי המנוח עצמו, שבגינה הוכרו כזכאים לתגמולים בהתאם לחוק. נקבע כי מדובר במסכת אחת של התנהגות אשר למרבה הצער הסתיימה בהתאבדותו של המנוח. המדינה הכירה בחבותה לפיצוי בני משפחת המנוח, ומשכך זוכים הורי המנוח לתגמולים. על כן אין בידם עילת תביעה נוספת, נזיקית, המבוססת על אותה התנהגות עוולתית
(ע"א 9878/06 עמית נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון (30.12.2008)). לפיכך, המערערים אינם זכאים להגיש תביעה נפרדת בעילה נזיקית. מעבר לצורך הוסיף בית המשפט כי עקרון ייחוד העילה חל אף בנוגע לתובענה נגד האגודה למען החייל בישראל וזאת לפי סעיף 21 לחוק המשפחות .
מכאן הערעור שלפנינו.
8.
המערערים חולקים על הכרעותיו של בית המשפט המחוזי במכלול ההיבטים. לא היה מקום, כך נטען, לסלק על הסף את התובענה בגין התיישנות בלא שמיעת ראיות. לשיטת המערערים, טענת ההתיישנות לא הועלתה על ידי המשיבה 4 בהזדמנות הראשונה; בית המשפט לא יישם נכונה את ההלכות שעניינן "קצה חוט", ומכל מקום תביעת המערערת 7 – שהייתה קטינה – לא התיישנה, והיה מקום להתיר לה לצרף חוות דעת רפואית מטעמה. המערערים מוסיפים וטוענים כי עיקרון ייחוד העילה לא היה צריך למנוע דיון בתביעה שהגישו, וזאת בפרט כאשר מדובר בתביעת האחים. הם אף מלינים על הכרעת בית המשפט בנושא הסתלקות מן העיזבון לטובת המערערת 7. בסיכום מבקשים הם לבטל את פסק הדין קמא ולהורות על שמיעת ראיות לגופה של התביעה.
המדינה מצדה טוענת כי אין לעקוף את המסלול הייחודי המותווה בחוק המשפחות באמצעות תביעת נזיקין ולפיכך דין התביעה להידחות על הסף בשל כלל ייחוד העילה החוסם גם את תביעת האחים, אשר גם כשלעצמה היא נעדרת עילה. המדינה סבורה אף היא כי דין התביעה להידחות על הסף גם מטעמי התיישנות. המשיבה 4 תומכת אף היא בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, מטעמיו.
9.
לאחר ששקלנו את טיעוניהם המפורטים של הצדדים בכתב ועל פה מצאנו כי (בכפוף לאמור להלן)
אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי; כי הממצאים שנקבעו בו תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין לגלות בו טעות שבחוק. דין תביעת המערערים להידחות על הסף מטעמי ייחוד העילה כמו גם בשל התיישנות (אולם איננו רואים להכריע בשאלת ייחוד העילה בכל שאמור במשיבה 4). אשר למערערת 7 – הגם שהתביעה בעניינה לא התיישנה – היא נעדרת עילה על פניה (גם בנפרד משאלת ייחוד העילה). זאת לא רק מן הטעם שלא צורפה חוות דעת רפואית, כי אם בשל כך שהנטען בכתב התביעה, גם אם היה מוכח, לא מגלה עילה לפיצוי המערערת כניזוק משני על פי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה, כפי שהבהיר היטב בית המשפט המחוזי (ונזכיר כי בעניין זה אף לא נתבקש כלל תיקון כתב התביעה).
בשולי הדברים מבקשים אנו להעיר כי לאחר סיום הדיון שמענו מהמערערת 1 דברים נוגעים ללב בדבר הסוגיה שמבקשת התביעה להציף לא רק עבור משפחת המנוח אלא גם עבור חיילים במערכת הביטחון שלא זוכים למענה הולם. עם כל ההבנה לטעמים הטובים העומדים בבסיס הדברים, אין בידנו לחרוג ממסגרת הדין, אשר בנסיבות שעליהן עמדנו, מובילה לדחיית הערעור.
הערעור נדחה אפוא. בנסיבות העניין, אין אנו עושים צו להוצאות.
ניתן היום, ג' באדר התשע"ה (22.2.2015).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת