ע"א 7161/14 חברת לשם (ד.נ) טכנולוגיות בע"מ נ. כונס הנכסים הרשמי

האם הערעור שבכותרת הוגש כדין? בשאלה זו תעסוק החלטתי-זו.

הערעור הוגש ביום 26.10.2014 והוא נסב על שלוש החלטות של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א'

אורנשטיין ), אשר ניתנו במסגרת הליך פירוקה של חברת גיאו-בר (92) הנדסה אזרחית בע"מ (להלן: החברה ). בהחלטה הראשונה – מיום 13.7.2014 – קיבל בית המשפט המחוזי את בקשתו של המשיב 2 (להלן: המנהל המיוחד ) למתן סעדים מסוימים בקשר לנכס שלחברה זכויות בו; בהחלטה השנייה – מיום 17.9.2014 – הורה בית המשפט למנהל המיוחד להגיש תגובה לבקשתה של המערערת לבטל את מינויו; בהחלטה השלישית – מיום 7.10.2014 – התבקשה גם תגובתו של הכונס הרשמי לבקשה האמורה.

בהחלטתי מיום 27.11.2014 ביקשתי את התייחסותה של המערערת לשתי שאלות: האחת , מדוע לשיטתה לא איחרה להגיש את הערעור על ההחלטה מיום 13.7.2014, שהומצאה לה, לדבריה, ביום 14.7.2014; והשנייה , מדוע לשיטתה עומדת לה זכות ערעור על שתי ההחלטות הנוספות (מיום 17.9.2014 ומיום 7.10.2014).

המערערת מסרה תגובתה ביום 4.12.2014. לדבריה, לא חל איחור בהגשת ערעור על ההחלטה מיום 13.7.2014. המערערת מסבירה כי ביום 18.8.2014 היא הגישה עתירה לבג"ץ (בג"ץ 5539/14), ובגדרה ביקשה לפסול את מינויו של המנהל המיוחד. אולם, בית-משפט זה קבע (בהחלטה מיום 18.8.2014) כי אין לדון בטענות בגדרי עתירה לבג"ץ. לדעת המערערת, "ניתן ונכון לראות בעצם החלטת כב' שופטי בג"ץ (18/08/14) כמועד הגשת ערעור – הלכה למעשה". עוד מציינת המערערת כי היא פנתה לבית המשפט קמא בעניין ביטול מינויו של המנהל המיוחד וכפועל יוצא מכך גם ביטול ההחלטה מיום 13.7.2014 (בקשה 28 בתיק הפר"ק), אולם בית המשפט ביקש את תגובת הכנ"ר (ובהמשך, ביום 2.11.2014, קבע כי אין מקום שידון בטענות התלויות ועומדות לפני ערכאת הערעור). לבסוף טוענת המערערת כי ההחלטות מיום 17.9.2014 ומיום 7.10.2014 אינן אלא "השלמה והמשך" להחלטה מיום 13.7.2014.

אין בידי לקבל את טענותיה של המערערת, ומסקנתי היא כי הליך זה הוגש שלא כדין ועל כן יש למחקו.

נקודת המוצא היא כי ככל שהמערערת חפצה להגיש ערעור על ההחלטה מיום 13.7.2014, היה עליה לעשות כן במועד הקבוע בדין להגשת ערעור, קרי: עד ליום 22.10.2014 (לאחר ניכוי ימי הפגרות). מכיוון שהערעור הוגש ביום 26.10.2014, מדובר ללא ספק באיחור. כאמור לעיל, המערערת מבקשת להיבנות מהליך הבג"ץ שהוגש על-ידה, אולם ברי כי הגשת עתירה לבג"ץ אינה מהווה תחליף להגשת ערעור וגם אין בה כדי לעצור את מירוץ הימים להגשת ערעור. הטענה של המערערת, כי יש לראות בפסק-הדין בבג"ץ 5539/14, שהורה על דחיית העתירה, "כמועד הגשת ערעור – הלכה למעשה", חסרת עיגון בדין. גם הפנייה בבקשה 28 לבית המשפט המחוזי אין בה כמובן כדי להאריך מניה וביה את המועד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 13.7.2014.

משהוגש ההליך באיחור, וזאת בלי שהוגשה בקשה להארכת מועד וממילא בלי שניתנה ארכה על-ידי בית המשפט – דין ההליך להימחק על-הסף.

זאת ועוד: המערערת משיגה כאמור גם על החלטותיו של בית המשפט המחוזי שבהן הורה על הגשת תגובות מטעם בעלי התפקיד וזאת בגדרי בקשה 28 בתיק הפר"ק.

דא עקא, ברי כי מדובר בהחלטות ביניים, אשר הערעור עליהן טעון רשות. אין כל ממש בניסיון ליצור זכות ערעור על החלטות אלה בנימוק שעסקינן ב"השלמה והמשך" להחלטה מיום 13.7.2014.

לאור האמור לעיל, אני מורה בזאת על מחיקת ההליך. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.