ע"א 7188-23 ע"א 7188-23

1.המבקשת היא אחת מיורשיה של המנוחה עליזה טנא ז"ל (להלן: המנוחה). על שמה של המנוחה רשומות זכויות חכירה בנכס מקרקעין שבבעלות עיריית תל אביב-יפו (להלן: הנכס ו-העירייה, בהתאמה), וזאת מכוח חוזה חכירה שנערך בשנות ה-50 של המאה הקודמת. בשנת 2011 הגישה המנוחה, לצד בעלי זכויות חכירה נוספים בנכסי מקרקעין סמוכים, תביעה נגד העירייה שעניינה בתנאים לחידוש חוזי החכירה (ת"א 7066-12-11). תביעה זו אוחדה עם 16 תביעות נוספות שעסקו באותו נושא. מרביתן הסתיימו בהליכי גישור, ושתי הנותרות – ובהן תביעת המנוחה – נדחו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ה' עובדיה) מיום 11.6.2023.

2.ביום 26.9.2023 הגישו יורשי המנוחה, ובהם המבקשת, ערעור על פסק הדין לבית משפט זה.

3.ביום 25.12.2024 הגישה המבקשת את הבקשה שלפנַי "לביטול קנס מנהלי ועיכוב הליכי גבייה". בבקשה נטען כי ביום 3.8.2023 התקבלה אצלה הודעה מטעם העירייה בדבר כוונתה להטיל עליה קנס מינהלי בסך של 50,000 ש"ח, בגין שימוש בנכס לצרכי מגורים בניגוד להיתר המתיר שימוש בנכס לתעשייה ומחסנים. בתגובה לכך העבירה המבקשת לעירייה מכתב בו טענה לאי-צדק בכוונה להטיל קנס, לאפליה אסורה ביחס ליתר בעלי זכויות החכירה שלא קיבלו התראה דומה ולשימוש אסור בכוח שלטוני. עוד היא טענה כי העירייה התירה למנוחה לעשות שימוש בנכס לצרכי מגורים. אלא שהעירייה התעלמה ממכתבה, וביום 11.3.2024 הטילה עליה קנס בסכום האמור. גם לאחר הטלת הקנס ביקשה המבקשת לבטלו, אולם העירייה התעלמה מפניותיה ואף פעלה להטלת עיקול על חשבון הבנק שלה ולמימוש העיקול לצורך תשלום הקנס. המבקשת טענה כי בהינתן ששאלת הזכויות בנכס והשימוש בהן היא אחת מהשאלות העומדות להכרעה בערעור דנן, יש מקום להורות על ביטול הקנס. כן התבקש להורות על עיכוב הליכי הגבייה עד להכרעה בבקשה לגופה, או למצער עד למיצוי זכויות המבקשת לפעול לביטול הקנס שהוטל עליה שלא כדין ושלא בצדק.

4.דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.

5.בניגוד למשתמע מטענות המבקשת, הערעור עוסק בשאלת התנאים להארכת חוזה החכירה בנכס, ואילו סוגיית השימוש בנכס לצרכי מגורים כלל לא עמדה לפני בית המשפט המחוזי ואינה עומדת לדיון בערעור. בנסיבות אלה, הערעור דנן איננו האכסניה המתאימה לבירור טענות המבקשת בכל הנוגע לקנס ולביטולו. ככל שבפי המבקשת טענות בנוגע להתנהלות העירייה בהטלת הקנס או בטיפול בטענותיה לגביו, עליה למצות זכויותיה בערוצים המתאימים, ואין בהליך דנן כדי לשמש מסלול עוקף לכך.

6.בכל הנוגע לבקשתה החלופית של המבקשת לעיכוב הליכי הגבייה עד למיצוי זכויותיה כאמור, גם בקשה זו דינה להידחות. סעד זמני בערעור נועד לאפשר סעד בתקופה שעד למתן הכרעה בערעור, במקרים שבהם קיים חשש כי אם יתקבל בסופו של יום, ללא מתן הסעד האפשרות לממש את ההכרעה בו תסוכל (ע"א 6525/18 קסר נ' עמרם, פסקה 13 (17.2.2019); עע"מ 5176/22 המועצה המקומית בנימינה גבעת עדה נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, פסקה 19 (27.12.2022)). בענייננו, הסעד שהתבקש אינו נוגע להכרעה בערעור וכלל לא נטען על ידי המבקשת כי הטלת הקנס צפויה להשפיע על ההכרעה בו או לייתר אותו. ולא בכדי. שכן כאמור, הערעור כלל אינו עוסק בשימוש בנכס לצרכי מגורים. הקשר היחיד אפוא בין הבקשה לבין הערעור הוא העובדה ששניהם מתייחסים לאותו נכס מקרקעין. בכך אין די.

הבקשה נדחית.