ע"א 7222/15 מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ נ. יסודות רום (1996) בע"מ

1.המשיבים עותרים לסילוק ההליך על הסף מחמת איחור בהגשתו. בבקשתם הצביעו המשיבים על כך שבפתח הודעת הערעור צוין כי פסק הדין נמסר למערערת במהלך פגרת בתי המשפט ואילו על פי הרישום באתר "נט המשפט" הומצא הוא לידי בא-כוחה מספר ימים טרם הפגרה, ביום 16.7.2015. עוד ציינו המשיבים כי המערערת ידעה על פסק הדין כבר ביום 13.7.2015. בהתחשב בשני מועדים אלו טוענים המשיבים כי הערעור הוגש באיחור, ולפיכך מבקשים הם לדחותו על הסף.

המערערת לא התכחשה בתגובתה למועד ההמצאה האמור, ולכך שבהינתנו הוגש הערעור יומיים לאחר שהמועד להגשתו חלף. המערערת הבהירה בתגובתה כי האמור בפתח הודעת הערעור לעניין מועד ההמצאה וחישוב המועדים להגשת ההליך נעשה בהתבסס על המידע אותו מסרה המבקשת לבא-כוחה הנוכחי, לפיו פסק הדין הומצא לבא-כוחה בהליך קמא במהלך פגרת הקיץ. המבקשת ציינה בהקשר זה כי נראה שטעות זו נבעה מן השינויים שנעשו בשנים האחרונות בנוגע למועדי פגרת הקיץ, והדגישה כי אין כל מקום למנות את הימים למן מועד הידיעה, ועל כן האיחור בהגשת ההליך - הנובע מן הטעות האמורה - הוא איחור קל של יומיים. המערערת הדגישה כי האיחור נגרם בשל טעות בתום לב, ועוד טענה כי סיכויי הערעור מצדיקים אף הם את מתן הארכה.

2.המשיבים מתנגדים לבקשת הארכה ועומדים על בקשתם לסילוק ההליך על הסף. בין היתר טוענים המשיבים כי לא ניתן לקבל את הטענה שהטעות לעניין ימי הפגרה היא שהובילה לאיחור, כי התנהלותם של המערערת ושל באי כוחה מעלה תמיהות שונות, וכי ראוי למנות את הימים להגשת ההליך למן מועד הידיעה.

3.השיקולים השונים הצריכים לעניין מושכים במקרה דנן לכיוונים מנוגדים, ולאחר שאיזנתי ביניהם (לשיקולים הרלבנטיים ראו בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013)), מצאתי כי הכף נוטה לתוצאה לפיה הערעור ייוותר על כנו, בכפוף לכך שהמערערת תשלם את הוצאות המשיבים.

מן הצד האחד, המשיבים העלו כאמור תמיהות ביחס לטענת המערערת בדבר טעות במניין הימים, וטענת המערערת בעניין אכן אינה נקיה מספקות. יצוין בהקשר זה כי "הזזת" ימי פגרת הקיץ לא שינתה את מספר ימי הפגרה הכוללים, ובכל מקרה ראוי היה כי באי כוחה הנוכחיים של המערערת יבדקו מה היה המועד בו הומצא פסק הדין לבאי כוחה בהליך קמא ומה המועד האחרון להגשת הערעור, ולא יסתמכו על דברי המערערת עצמה בעניין.

מן הצד השני, האיחור בהגשת ההליך הוא אכן איחור קל של יומיים. איני רואה לקבל בהקשר זה את עמדת המשיבים לפיה יש למנות את הימים להגשת הערעור למן מועד ידיעת המערערת על פסק הדין. על פי ההלכה הנוהגת הכלל הוא כי יש למנות את הימים להגשת הליך ערעורי למן מועד ההמצאה, ומנייתם למן מועד הידיעה על ההחלטה היא חריג, המוחל אך במקרים בהם מוכח קיומן של נסיבות מיוחדות, העולות כדי חוסר תום לב והשתק בעל דין (ראו ע"א 3693/15 לנגוצקי נ' רציו חיפושי נפט שותפות מוגבלת , פסקה 3 (5.11.2015) והאסמכתאות המובאות שם). בענייננו המשיבים לא הצביעו על נסיבות מיוחדות כאמור אשר עשויות להקים הצדקה להחלתו של חריג הידיעה. משך האיחור הוא על כן של יומיים, ולכך יש ליתן משקל. עוד יש ליתן משקל לכך שהמשיבים לא העלו כל טענה לפיה שינו מצבם לרעה באותם יומיים שבין חלוף המועד להגשת הערעור ועד למועד ההגשה בפועל.

לצד האמור יש להוסיף וליתן משקל לכך שחרף הספקות העולים כאמור מן הבקשה התרשמותי היא כי אכן מדובר בטעות בתום לב של באי כוח המערערת, וכן לכך שעניין לנו בהליך של ערעור בזכות על פסק דין בו חויבה המערערת בסכום כספי משמעותי (זאת בשונה למשל מן ההחלטה בבש"א 6805/13 רטהאוז נ' SLOVENSKA REPUBLIKA

הרפובליקה הסלובקית- באמצעות שגרירות הרפובליקה

(8.12.2013) אליה הפנו המשיבים בתגובתם), ומבלי להביע עמדה לגבי סיכויי הערעור סבורני כי בהתחשב בכל האמור לעיל לא נכון יהיה לחסום את דרכה של המערערת לבית משפט זה בשל טעותו של בא-כוחה לעניין מניין הימים.

מטעמים אלו בקשת הארכה מתקבלת, אך זאת בכפוף לאישור אותו תציג המערערת - בתוך חמישה ימים מעת המצאת החלטה זו לידיה - על כך ששילמה למשיבים הוצאות בסך של 3,500 ש"ח בגין הבקשה והתגובה שהגישו. היה ולא יוצג אישור על תשלום ההוצאות עד למועד האמור, יובא ההליך בפניי לשם מחיקתו. ככל שיוצג האישור יועבר ההליך להוצאת צו סיכומים.

ההחלטה תומצא לצדדים ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.