ע"א 7242/15 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ. מ.מזוז (1990) בע"מ

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 27.7.2015 (ת"א 3283-04, השופט י' שפסר ).

רקע והליכים עד כה

2.

עובדותיו של מקרה זה פורטו פעמים רבות במסגרת ההליכים הרבים שכבר התנהלו בין הצדדים, ואף אני, כפי שיצוין בהמשך, נדרשתי להן בעבר. משכך, אפרט בקצרה רק את עיקרי העובדות הדרושות לצורך הכרעה בבקשה דנן.

3.

חברת מ. מזוז (1990) בע"מ (להלן: המשיבה ) היא חברה העוסקת באספקת מוצרי חשמל. במשך מספר שנים סיפקה המשיבה מוצרי חשמל לבסיס של מרכז בינוי של צה"ל בבאר שבע, אף מבלי שקדם לכך מכרז. לימים, החברה הגישה תביעה כנגד משרד הביטחון (להלן: המבקש ) בגין חוב שנבע מתמורה שלא קיבלה, כך טענה, בעבור מוצרים שסופקו. בית המשפט המחוזי דחה את התובענה בפסק דינו מיום 10.7.2012, והמשיבה ערערה על כך לבית משפט זה. בפסק דיננו מיום 24.11.2014 (ע"א 8661/12, המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור , השופט

א' שהם ואנוכי) החלטנו לקבל את ערעורה של המשיבה, לאחר שקבענו כי המבקשת זכאית לכאורה לקבל תשלום עבור מוצרים שסיפקה (הגם שלא בהתאם למחיר החוזי, בשל כך שההתקשרות נעשתה שלא כדין). בהמשך לכך, הורינו על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לצורך בירור הטענות העובדתיות הנוגעות להיקף הציוד שסופק והתשלומים שהועברו למשיבה.

4.

בית המשפט המחוזי שחזר ודן בעניין נתן את פסק דינו ביום 27.7.2015 (להלן: פסק הדין השני ). בית המשפט המחוזי קבע כי על המבקש לשלם למשיבה סכום של 1.5 מיליון שקלים כערכם ביום 31.12.2000, וכן סכום נוסף של 776,162 שקלים כערכם "מהיום שנועד לתשלומם בהתאם לפירוט בנספחים לב'-לד' לתביעה". כמו כן חויב המבקש בהוצאות ובשכר טרחה בסכום כולל של 140,000 שקל.

5.

המבקש ערער על פסק הדין השני לבית משפט זה. בד בבד עם כתב הערעור הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין האמור – להשהות את העברת התשלום למשיבה עד להכרעה בערעור, או לחלופין, להורות למשיבה להעמיד ערבות בנקאית אוטונומית להבטחת השבתם של הסכומים שיועברו לידיה אם יתקבל ערעורו של המבקש. המבקש טוען כי ביצועו של פסק הדין ימנע את השבת המצב לקדמותו משום שקיים חשש כי המבקש לא יצליח להיפרע מהמשיבה אם יתקבל ערעורו. המבקש טוען כי הסכום שעליו לשלם הוא סכום נכבד שעולה בערכו הנוכחי על חמישה מיליון שקלים, בה בשעה שמצבה הכלכלי של המשיבה הוא "עגום": חלק מחשבונות הבנק שבבעלותה מוגבלים, מוטלים עליה עיקולים והיא רשומה כחברה מפרה ברשם החברות. מנגד, כך טוען המבקש, למשיבה לא יגרם כל נזק מדחיית התשלום עד להכרעה בערעור, משום שאין חשש שהמבקש לא יוכל להעביר את התשלום אם ערעורו ידחה. המבקש מוסיף וטוען, באופן כללי בלבד, כי סיכויי הערעור שהגיש הם טובים.

6.

ביום 28.10.2015 הוריתי למשיבה להגיב לבקשה לעיכוב ביצוע, וזו הגישה את תגובתה ביום 8.11.2015. המשיבה טוענת כי המבקש לא העביר לידיה את הסכומים שנפסקו לטובתה בבית המשפט המחוזי עד לעת הזו, הגם שבפועל כבר הונפקו לה שומות מס הכנסה בגינם ואף הוטלו בגינם עיקולים, אשר עליהם מבסס המבקש את טענתו לפיה מצבה הכלכלי של המשיבה מצדיק את קבלת הבקשה. מרבית העיקולים, כך נטען, הוטלו רק בחודש אוקטובר 2015, בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבה מוסיפה כי המבקש כלל לא הוכיח שעלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך ולא צירף ראיות מתאימות. מנגד, כך נטען, העיכוב בהעברת הכספים גרם להתדרדרות במצבה של המשיבה ולהפסקת פעילותה. לעניין סיכויי הערעור טוענת המשיבה כי הם אינם טובים, וכי אף היא הגישה ערעור שכנגד המכוון לכך שייפסקו לה סכומים נוספים, ערעור אשר להערכתה הוא בעל סיכויים טובים. לבסוף, טוענת המשיבה כי טעם נוסף המצדיק את דחיית הבקשה הוא שמדובר בעיכוב ביצוע של פסק דין כספי. לחלופין, המשיבה ציינה כי על-פי הצורך תוכל להעמיד ערבות של צד ג' ואף התחייבה כי הכספים הראשונים שיתקבלו אצלה ישמשו לתיקון הפרותיה ברשם החברות.

הכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות.

8.

כידוע, בקשה לעיכוב ביצוע נבחנת על בסיסם של שני שיקולים – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. כמו כן, ככלל, בית המשפט אינו נוטה לעכב ביצועם של פסקי דין כספיים, משום שהעברתו של תשלום כספי אינה יוצרת לרוב מצב שהוא בלתי-הפיך (ראו למשל: ע"א 8108/14 רז נ' פלד , פסקה 10 (22.12.2014)). על כן, על המבקש לעכב ביצועו של חיוב כספי מוטל הנטל להראות שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות את כספו. אני סבורה כי במקרה זה לא הרים המבקש את הנטל להראות כי המשיבה לא תוכל להשיב את הסכומים שיועברו לידיה אם יזכה בערעורו. טענותיו של המבקש בהקשר זה נטענו באופן כללי והאישורים שצורפו לבקשה אינם מספיקים להוכחת טענתו. מסקנתי זו מבוססת גם על העובדה שחלק נכבד מהראיות שצירף המבקש ביחס למצבה של המשיבה נובע לכאורה מהתנהלותה של המדינה. בשים לב לכל אלה, אני סבורה שמאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה. אוסיף ואומר את המובן מאליו: הטענה כי עיכוב ביצועו של פסק הדין לא תסכל בעתיד את ביצועו ככל שהתוצאה לא תשתנה בערעור, בשים לב לכך שהחייבת היא המדינה, אינה יכולה לשמש בסיס מספיק לקבלתה של בקשה לעיכוב ביצוע.

9.

המבקש לא ביסס את בקשתו בסיכויי הערעור, ולנוכח המסקנה אליה הגעתי בעניין מאזן הנוחות אף אני איני רואה צורך להידרש אליהם. עם זאת, אוסיף בשולי הדברים, כי העקרונות הנוגעים לעניינם של הצדדים כבר הותוו בפסק דיננו הקודם בתיק זה (ע"א 8661/12), וכי במובן זה ניתן לתת את הדעת כי פסק הדין השני עסק ביישומם של עקרונות שכבר הותוו על-ידי בית משפט זה.

10.

סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 שקל.