ע"א 7271/15 אמיליה פיתוח (מ.עו.פ) בע"מ נ. זוהר דליה - אגודה שיתופית חקלא

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 24.9.2015 (ת"א 59491-01-14, השופטת ר' רונן ). בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה שהגישה המשיבה, זוהר דליה – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (להלן: האגודה ) נגד המבקשות, וחייב אותן לשלם לאגודה סכום של 9,299,637 שקל.

עיקרי העובדות ותמצית פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.

מקורו של הסכסוך בין הצדדים בהסכם שנחתם ביום 10.12.2006 (להלן: ההסכם ). הסכם זה נחתם בין המבקשת 1, שהיא חברה עסקית (ותכונה להלן, יחד עם המבקשת 2: אמיליה ) לבין קיבוץ דליה (המשיב הפורמאלי בהליך דנן) וגוף נוסף הקשור בו ונקרא זוהר דליה שותפות כללית (שניהם יחד יכונו להלן ביחד: הקיבוץ ). בהסכם נקבע כי תוקם אגודה שיתופית – היא האגודה, וכי אליה תועבר פעילות עסקית שבוצעה קודם לכן על-ידי הקיבוץ. מניות האגודה, כך נקבע בהסכם, יחולקו באופן שווה בין אמיליה והקיבוץ, כך שכל אחד מהם יחזיק ב-50% מהמניות. בתמורה למניות שיוקצו לה, אמיליה התחייבה לשלם סכום של 20 מיליון שקל. כמו כן, נקבע כי אמיליה תעביר סכום נוסף אשר ייקבע בהתאם לביצועי האגודה בעתיד (סכום שכונה על-ידי בית המשפט המחוזי בשם יתרת התמורה , ויכונה כך גם בהחלטה דנן). סוכם בין הצדדים כי יתרת התמורה תיקבע באופן סופי רק בסוף שנת 2012. לבסוף, נקבע בהסכם כי במקרה של חילוקי דעות יהיו רשאים בעלי המניות באגודה (אמיליה והקיבוץ) לנקוט בהליך היפרדות באמצעות מנגנון BMBY ( BUY ME BUY YOU ) (להלן: מנגנון הבמבי ).

3.

בשנת 2012 הופעל מנגנון הבמבי בין הצדדים ובסיומו רכש הקיבוץ את מניותיה של אמיליה באגודה במחיר של 61 מיליון שקל.

4.

בחודש ינואר 2014 האגודה הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה נגד אמיליה ובה טענה כי אמיליה לא העבירה לה את יתרת התמורה, כפי שהיה עליה לעשות לפי ההסכם. סכום התביעה הוא הסכום הנקוב בפסקת הפתיחה להחלטה זו, המשקף חישוב של יתרת התמורה והפרשי ריבית ובצמדה. לעומת זאת, אמיליה טענה בהגנתה כי אינה מחויבת בתשלום יתרת התמורה מטעמים שונים, כמפורט להלן.

5.

בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה שהגישה האגודה במלואה, לאחר שדחה את טענותיה של אמיליה לפיה אין היא מחויבת בתשלום יתרת התמורה. בית המשפט המחוזי קבע, בניגוד לנטען על-ידי אמיליה, כי הצדדים לא זנחו את שסוכם ביניהם בדבר תשלום יתרת התמורה. כמו כן, הוא דחה את הטענה לפיה הפעלת מנגנון הבמבי הובילה לפקיעת ההתחייבות לתשלום יתרת התמורה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע שאין לראות בתשלום יתרת התמורה משום "הלוואת בעלים" של אמיליה, ולכן דחה גם את טענתה של אמיליה כי אפילו היא הייתה נדרשת לשלם את יתרת התמורה – על הקיבוץ היה להשיב לה סכום זה מכוחו של מנגנון הבמבי. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי על אמיליה לשלם את מלוא יתרת התמורה, וכן כי אין מקום לשנות מן החישוב של הסכום שהוצג לצורך כך על-ידי האגודה בכתב התביעה. לבסוף, בית המשפט המחוזי דחה הודעת צד ג' שהגישה אמיליה נגד הקיבוץ.

הבקשה והתגובה לה

6.

אמיליה הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בד בבד, היא הגישה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור, היא הבקשה המונחת לפני.

7.

טעם מרכזי לעיכוב ביצועו של פסק הדין, כך נטען על-ידי אמיליה, הוא החשש שמא האגודה לא תוכל להשיב את הסכום שבו זכתה אם יתקבלו טענותיה של אמיליה בערעור. אמיליה טוענת כי הקיבוץ, שמחזיק בכל מניות האגודה, מפעיל לחץ על האגודה על מנת שזו תפעל לחלוקת כספים שניתנים לחלוקה על-ידה. לחץ זה נובע, כך נטען, מחובות של הקיבוץ לבנקים, ויוצר "מחנק תזרימי" באגודה עד כי מתעורר החשש שלא ניתן יהיה להשיב את הכספים האמורים. לפיכך, אמיליה טוענת כי יש לעכב את ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור, ולו במתכונת של הפקדת הסכום בו היא חויבה בקופת בית המשפט.

8.

בבקשה נטען עוד כי סיכויי הערעור שהגישה אמיליה טובים. בהקשר זה, מצביעה אמיליה על שתי שגיאות מהותיות שנפלו לשיטתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי – הקביעה כי תשלום יתרת התמורה אינו מהווה הלוואת בעלים והקביעה כי אמיליה מחויבת בתשלום של יתרת התמורה באופן מלא (להבדיל מאשר בשיעור של מחצית מהסכום, כפי שטענה אמיליה, לחלופין).

9.

בתגובתם מיום 16.11.2015 טוענים האגודה וקיבוץ דליה (שיכונו להלן ביחד גם: המשיבים ) כי יש לדחות את הבקשה. המשיבים טוענים כי אין ממש בטענותיה של אמיליה ביחס למצבם הכספי של האגודה ושל הקיבוץ, וכי טענות אלה אינן מגובות במסמך חשבונאי כלשהו או באסמכתה, ומבוססות למעשה על אמירות לא מחייבות. את טענתם ביחס למצבם הכלכלי תומכים המשיבים בתצהירים, אחד מהם מטעמו של בעל תפקיד באגודה ובקיבוץ, ומתייחס לנתונים כספיים ביחס למשיבים. עוד טוענים המשיבים כי אין מקום לקבל את הצעתה של אמיליה באשר לעיכוב ביצוע במתכונת של הפקדת הסכום שבו היא חויבה בקופת בית המשפט. לטענת המשיבים, יש בכך כדי למנוע מהאגודה, שזכתה בכספים בדין, ליהנות מפרי הזכייה. כמו כן, המשיבים טוענים כי סיכויי הערעור שהגישה אמיליה נמוכים. המשיבים סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומצביעים על כך שכל טענותיה של אמיליה נדחו על-ידו. כמו כן, הם מעלים טענות המפרטות מדוע, לשיטתם, טענותיה של אמיליה הן שגויות.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה אני סבורה שדין הבקשה להידחות.

11.

כידוע, ככלל "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בפסק דין כספי, משום שאז פוחת החשש לכך שייגרם נזק שאינו ניתן לתיקון, ומאזן הנוחות נוטה לכיוון הזוכה בפסק הדין (ראו למשל: ע"א 3564/15 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' מצפה בית שמש בע"מ (בהקפאת הליכים) , פסקה 6 (19.8.2015); ע"א 7242/15 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' מ. מזוז (1990) בע"מ , פסקה 8

(11.11.2015)).

12.

בנסיבות העניין, אמיליה לא עמדה בנטל להראות כי בענייננו יש להחיל את החריג לכלל שתואר לעיל, היינו שאם תזכה בערעור היא לא תוכל לגבות בחזרה את הסכומים ששיל מה לאגודה. הטענות שהעלתה אמיליה בדבר יכולתה הכלכלית של האגודה לא היו מגובות בתשתית עובדתית מוצקה וראויה, אלא באמירות כלליות שנכללו בתצהיר מטעם דירקטור באמיליה. יתרה מכך, אפילו היה בתשתית העובדתית שהציגה אמיליה כדי להעביר את הנטל למשיבים (מה שאין כן), הרי שהתצהירים שצורפו לתגובה מטעם המשיבים כוללים נתונים שיש בהם לכאורה כדי להפיג את החשש שלו טוענת אמיליה. אכן, הסכום שנפסק לחובתה של אמיליה אינו מבוטל, אולם כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ובשים לב לאמור לעיל בדבר יכולתה הכלכלית של האגודה, אינני סבורה שיש למנוע ממנה את פירות זכייתה (ראו: ע"א 4768/15 בן דב נ' עו"ד קרן רייכבך-סגל, כונסת הנכסים של נכסי טאו תשואות בע"מ (בפירוק) , פסקה 17 (8.10.2015)). בנסיבות אלה, אין עוד צורך להידרש באופן נרחב לסיכויי הערעור.

13.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין תישא אמיליה בהוצאות המשיבים בסך כולל של 6,000 שקל.