ע"א 7261/14 פלוני נ. פלוני

1.

בהמשך להחלטתי מיום 1.3.2015 הגיש המשיב 2 בקשה משלימה, בה עומד הוא על עמדתו כי יש לדחות הליך זה על הסף, שכן לגישתו לא נתונה למערערת זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 8.9.2014, בה נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו בגין ההליך שהתנהל בפניו.

לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ובבקשה המשלימה ושקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר למבוקש, וכי המערערת רשאית היתה להגיש ערעור בזכות על ההחלטה.

בהחלטתי הנזכרת לעיל הפניתי לפסיקתו של בית משפט זה לפיה כאשר בית המשפט קובע בפסק-הדין כי נושא ההוצאות יוכרע על ידו בהחלטה נוספת לאחר שהצדדים יגישו טיעונים בעניין, קמה לצדדים זכות ערעור על ההחלטה לעניין ההוצאות "בין אם נראה בה פסק דין, בין אם נתייחס אליה כאל פסק דין משלים ובין אם נגרוס כי היא נבלעת בפסק הדין הראשון" (החלטת כב' השופט צ' זילברטל ברע"א 6822/12 משרקי נ' אייזנבך , פסקה 9 (29.11.2012) (להלן: עניין משרקי ). ראו גם: ע"א 1397/13 פרופ' לדני נ' רמת חובב, מועצה מקומית תעשייתית (12.6.2014); ע"א 6516/13 שחר נ' איתנית מוצאי בניה בע"מ (19.3.2014)).

לגישתו של המשיב 2 על אף פסיקה זו לא נתונה למערערת זכות ערעור על ההחלטה, וזאת בשים לב לפער הזמנים למן מועד מתן פסק הדין, אשר ניתן ביום 19.6.2013, ועד למועד מתן ההחלטה דנן, 8.9.2014, והעובדה שבפרק הזמן שביניהם התנהל בבית משפט זה הליך ערעור על פסק הדין. לטענתו בחלוף הזמן כמו גם בעובדה שכבר התנהל הליך ערעורי על פסק הדין היה כדי לנתק את ההחלטה מפסק הדין, כך שאין היא מהווה עוד חלק ממנו.

סבורני כי גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההשתלשלות העובדתית שאירעה ועם פסיקתו של בית משפט זה.

2.

בפסק הדין שניתן כאמור ביום 19.6.2013 ניתן "צו קבוע כמבוקש בתובענה" ולעניין ההוצאות נקבע "הצדדים ביקשו לטעון לעניין הוצאות; הטיעונים יוגשו בכתב - [המערערת] עד ליום 1.7.2013; [המשיבים 2-5] עד ליום 15.7.2013".

המשיב 2 ציין בבקשתו המשלימה כי השלמות הטיעון לעניין ההוצאות לא הוגשו במועדים שנקבעו כאמור, תוך שהמערערת "עשתה דין לעצמה", ועל כן, כך לטענתו, גילתה היא דעתה כי ויתרה על זכות הערעור בעניין ההוצאות. ואולם עיון במערכת "נט המשפט" מלמד כי לא כך היו פני הדברים, וכי על יסוד הצעדים שננקטו לא נעשה מצד המערערת כל ויתור בעניין ואף אין מדובר בצעד שננקט "על דעת [המערערת] בלבד מבלי לקבל את רשותו של בית המשפט קמא". זאת שכן ביום 27.6.2013, טרם המועד שנקע להגשת טיעוני המערערת בעניין ההוצאות, הגישה היא בקשה לביטול פסק-הדין, ובקשה זו נדחתה ביום 17.9.2013. בעקבות דחיית הבקשה הגישה המערערת ביום 2.10.2013 הודעה לבית המשפט המחוזי בה צינה כי ביום 29.9.2013 הגישה ערעור לבית משפט זה על פסק הדין וביקשה לעכב את המשך הדיון עד לסיום הליכי הערעור. בית המשפט המחוזי נעתר למבוקש בהחלטה מאותו היום בציינו כי "אין טעם בהגשת אותן בקשות לעניין הוצאות משפט, כל עוד תלוי ועומד ערעור על עצם סגירת התיק". דהיינו בניגוד לנטען המערערת לא עשתה דין לעצמה, ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשתה בעניין.

טענת הויתור שהעלה המשיב 2 אינה עולה גם מהשתלשלות הדברים בהמשך לכך. הערעור אותו הגישה המערערת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 19.6.2013, ע"א 6441/13, נמחק ללא צו להוצאות בפסק דין מיום 28.1.2014. בפסק הדין ציין בית משפט זה כי בא כוח המערערת "קיבל את המלצת בית המשפט למחוק את הערעור ולשמור את טיעוניו לנושא ההוצאות אשר אמור להידון בפני בית המשפט המחוזי". כלומר, גם הצדדים ובית משפט זה היו ערים לכך שפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי לא היה שלם ונותרה על הפרק שאלת החיוב בהוצאות אשר "אמורה להידון" בפניו וטרם הוכרעה. בהמשך לפסק דינו של בית משפט זה הגישה המערערת בקשה לבית המשפט המחוזי לקבוע מועדים להגשת טיעונים לעניין ההוצאות. המשיב 2 עמד בהקשר זה על השיהוי בו נקטה המערערת, אשר הגישה בקשתה זו אך כארבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין בבית משפט זה, אך סבורני כי גם בשיהוי זה אין כדי להוביל למסקנתו מרחיקת הלכת של המשיב 2 (ויצוין כי נראה שהסברה של המערערת בעניין זה הניח את דעתו של בית המשפט המחוזי, ראו החלטות מיום 29.5.2014 ומיום 1.6.2014).

טעם נוסף אותו העלה המשיב 2 לתמיכה בטענתו הוא ההנחה שהחלטה בעניין הוצאות מהווה חלק מפסק הדין רק בתנאי שקיים הליך תלוי ועומד של ערעור התוקף הן את גוף פסק הדין והן את ההחלטה לעניין ההוצאות. ואולם הנחה זו אין לה על מה לסמוך, שהרי אין כל מניעה להגיש ערעור אך ורק על קביעה לעניין הוצאות הכלולה בפסק דין, כך שלא אחת נסב הערעור על סוגית ההוצאות לבדה. עוד יוזכר כי בהתאם לפסיקה "קיימת אפשרות שבמסגרת דיון בתובענה מסוימת יינתנו מספר פסקי דין (מהם פסקי דין חלקיים או משלימים), שעל כל אחד מהם תקום זכות ערעור" (ראו עניין משרקי , פסקה 5), וגם בעניין זה אין כל חידוש בענייננו.

3.

אכן השתלשלות הדברים שאירעה בפרשה דנן אינה שגרתית, אך סבורני, על יסוד כל הטעמים המפורטים לעיל, כי לא עלה בידי המשיב 2 לבסס את טענתו בדבר "ניתוק" בין פסק הדין של בית המשפט המחוזי לבין החלטתו בעניין ההוצאות, במישור העובדתי או המשפטי, באופן המצדיק לסטות במקרה דנן מן הפסיקה המובאת לעיל, על פיה נתונה היתה לצדדים זכות ערעור על ההחלטה מיום 8.9.2014.

אשר על כן, הבקשה לדחיה על הסף נדחית.

משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

המזכירות תתייק החלטה זו בתיקי השופטים.