ע"א 7367/12 ג'אזי מוחמד חוג'יראת נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה למחיקת הערעור שבכותרת על הסף מחמת איחור נטען בהגשתו.

1.

ביום 14.10.2012 הגיש המערער ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט ד"ר א' סטולר) מיום 26.6.2012 בו נדחתה תביעת רשלנות רפואית בעילה של הולדה בעוולה שהגיש נגד המשיבה. בפתח הודעת הערעור ציין המערער כי פסק-הדין הומצא לידיו באמצעות הדואר ביום 12.7.2012.

2.

ביום 1.11.2012 הגישה המשיבה "בקשה לסיום הליך". בבקשתה ציינה כי הערעור הוגש רק 63 ימים לאחר מועד מתן פסק הדין; כי הערעור הגיע לידיה ביום 1.7.2012 (ובא-כוחה ידע עליו כבר ביום בו ניתן) ואילו טענת המערער כאילו זה הגיע לידיו רק ביום 12.7.2012 לא נתמכה באסמכתה; וכי גם אם פסק הדין אכן הומצא למערער רק באותו מועד הרי שהערעור הוגש רק 47 ימים לאחר מכן, כלומר באיחור של יומיים. אשר על כן עותרת המשיבה למחיקת ההליך, ולחלופין מבקשת כי ייקבע שאין לקבלו מבלי שתוגש בקשה מתאימה להארכת מועד.

3.

בתגובתו שב המערער על טענתו כי פסק-הדין התקבל במשרד בא-כוחו רק ביום 12.7.2012, ובהתאם להחלטתי מיום 18.11.2012 תמך טענה זו בתצהיר מתאים, ולטענתו משכך ובהינתן פגרת הקיץ ופגרת הסוכות, ההליך הוגש בתוך המועד הקבוע לכך דין.

4.

דין הבקשה למחיקת הערעור על הסף להידחות.

תקנה 402 סיפה ל תקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד-1984 קובעת כי "ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער או המבקש בלי שהוזמן כאמור, יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה " [ההדגשה הוספה], ונפסק בהקשר זה כי "כלל ההמצאה כדין הוא, אפוא, הכלל הנוהג והמחייב, ועל פיו חייב בעל דין לכלכל את התנהלותו הדיונית" (ראו בש"א 1788/06

קלינגר נ' זקס , פסקה 6 (לא פורסם, 13.11.2007)). אמנם במקרים מסויימים "חובת תום הלב הדיונית מחייבת בעל דין לנקיטת צעד דיוני על פי ידיעתו, גם בלא שקיבל המצאה כדין של הפסק", ואז גובר "חריג הידיעה" על "כלל ההמצאה", אך הודגש בפסיקה כי חריג זה מוחל "במצבים חריגים וקיצוניים" בלבד ( שם , פסקה 7. כן ראו רע"א 1415/04

סרביאן נ' סרביאן , פסקה 6 (לא פורסם, 17.10.2004)).

מן האמור עולה כי במקרה שבפנינו יש למנות את המועד להגשת הערעור על פסק הדין של בית המשפט קמא, אשר ניתן בהעדר הצדדים, ממועד המצאתו לידי המערער. בדיקה באתר "נט המשפט" מגלה כי אין כל תיעוד לאישור מסירה של פסק הדין לידי המערער או לידי בא-כוחו, ובנסיבות אלו לא מצאתי טעם ממשי שלא לקבל את טענת המערער (אשר כאמור אותה תמך גם בתצהיר) כי זה הומצא לראשונה לבא-כוחו רק ביום 12.7.2012. כמו כן אין בפניי נתונים לגבי המועד בו נודע למערער לראשונה על דבר מתן פסק הדין, וממילא לא הוכח בפניי כי יש מקום לסטות במקרה זה מ"דרך המלך" של "כלל ההמצאה".

הצדק עם המערער כי בהתחשב במועד ההמצאה כאמור ובהינתן ימי פגרת הקיץ ופגרת הסוכות - הוגש הערעור בתוך מניין הימים הקבוע לכך בדין.

הבקשה לסילוק הערעור על הסף נדחית, אפוא. המשיבה תשלם את הוצאות המערער בסך של 1,000 ש"ח.