ע"א 7381-21 ע"א 7381-21

השופט ע' גרוסקופף:

1."הולך ומסתבך מסתבך והולך". כך ניתן לתאר את הפרשיה נושא ערעור זה, שכבר הובילה למספר לא מבוטל של מערכות משפטיות. ראשיתה של העלילה בהסכם קומבינציה מיום 13.5.1999 ביחס לחלקת אדמה באזור התחנה המרכזית בדרום תל אביב (חלקה 69 בגוש 6944, ברחוב ראשון לציון 5 בתל אביב-יפו. להלן: המקרקעין ו- הסכם הקומבינציה בהתאמה). הסכם הקומבינציה נערך בין שתי אחיות, נילי ליפשיץ ואסתר מסר (להלן: המשיבות), ואחיהן, אברהם תמרי (אשר אינו צד להתמשך ההתדיינות), שהם הבעלים של המקרקעין, לבין חברה קבלנית בשם לורנס דופלקס בע"מ (להלן: החברה הקבלנית). החברה הקבלנית הקימה שלד מבנה על המקרקעין, ולא יספה. לימים, בסיוע המערער 1, עו"ד גיא נבון, שהיה באותה עת עורך דינן של המשיבות (להלן: עו"ד נבון), השתחררו המשיבות מהסכם הקומבינציה (ת"א (מחוזי ת"א) 2238/08 אברהם נ' לורנס-דופלקס חב' לבניין והשקעות בע"מ (29.9.2016)). בין לבין, המשיבות, שהיו מעוניינות בהמרת זכויותיהן לדירות במזומנים, הגיעו ביום 25.10.2007 לשני הסכמים עם המערערים (עו"ד נבון ואשתו דאז, לימור שיר מזרחי. להלן, יחדיו: המערערים) בדבר מכירת שתי הדירות שהובטחו להן בהסכם הקומבינציה (להלן: הסכמי המכר). משבוטל הסכם הקומבינציה, התעוררה השאלה מהן זכויות הצדדים ביחס למקרקעין: לשיטת המערערים יש לראותם כמי שרכשו מהמשיבות את זכויותיהן במקרקעין; לשיטת המשיבות המערערים רכשו רק זכות לקבלת דירה. בסיומה של התדיינות נוספת, שהגיעה עד לבית משפט זה, נקבע כי למערערים עומדת מכוח הסכמי המכר זכות לדירות בלבד, כאשר למשיבות נותרה זכות הבעלות במקרקעין (ע"א 6246/19 נבון נ' ליפשיץ (16.6.2020)). בהמשך לכך, פעלו המשיבות בשני מישורים: ראשית, ערכו הסכם למכירת זכויותיהן במקרקעין לצד שלישי, חברת טופנוץ' ריל אסטייט בע"מ (להלן: הצד השלישי), אשר בנוסף לתמורה שסוכמה בינו לבין המשיבות, גם נטל על עצמו את התחייבויותיהן מכוח הסכמי המכר כלפי המשיבים (זהו ההסכם מיום 6.6.2021. להלן: ההסכם עם הצד השלישי); ושנית, הגישו תביעה להכריז כי משבוטל הסכם הקומבינציה בוטלו גם הסכמי המכר – תביעה שנמחקה בינתיים בהמלצת בית המשפט קמא (ת"א (מחוזי ת"א) 36935-01-12 ליפשיץ נ' נבון (14.11.2021)). במקביל, גם המערערים לא שקטו על השמרים, אלא הגישו את ההליך בו עסקינן, במסגרתו התבקש סעד הצהרתי שיקצוב למשיבות את המועד למסירת הדירות למערערים.

2.בית המשפט קמא דחה את התובענה דנן על הסף, מהטעם שלאחר כריתת ההסכם עם הצד השלישי אין למשיבות עוד עניין במקרקעין, ולפיכך אין עוד תוחלת בניהול התדיינות מולן. בלשון בית המשפט קמא "אין עוד יריבות בין הצדדים, שכן לא ניתן עוד ליתן הסעד המבוקש נגד המשיבות" (פסקה 27). מבחינה מעשית יש הגיון בעמדה זו, ואולם מבחינה משפטית אין היא יכולה לעמוד. הטעם לכך הוא שזכויות המערערים נובעות מהסכמי המכר, אשר הצד להן הן המשיבות, ולא הצד השלישי. יתר על כן, הדין הישראלי אינו מאפשר המחאת חבות (להבדיל מהמחאת זכות), אלא בהסכמת הנושה (ראו סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969). מאחר שהמערערים לא נתנו הסכמתם להעברת התחייבויות המשיבות לצד השלישי, אין מנוס מהמסקנה כי הן היו ונותרו, מבחינה משפטית (גם אם לא כלכלית), צד חיוני להתדיינות. לבסוף, השאלה אם ניתן לבצע את הסכמי המכר בנסיבות שנוצרו היא שאלה מורכבת, אשר לא ניתן להכריע בה ללא דיון לגופם של דברים, בהשתתפות שלושת הצדדים הנוגעים בדבר (המערערים, המשיבות והצד השלישי).

3.במצב האמור, איננו רואים כל מוצא אלא להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, תוך מתן הוראות שיאפשרו את ניהול ההתדיינות באופן שיאפשר בירור שלם של המחלוקת. לשם כך אנו מורים כי הצד השלישי יצורף להליך שינוהל בבית המשפט המחוזי כנתבע נוסף, וכי למערערים תינתן האפשרות להגיש כתב תביעה מתוקן, אשר יכלול הן את המשיבות והן את הצד השלישי בתוך 60 יום. מובהר בזאת כי המערערים יהיו רשאים לכלול בכתב התביעה המתוקן גם טענות וסעדים שלא נכללו בכתב התביעה המקורי, וזאת הן נגד המשיבות והן נגד הצד השלישי (וזאת בכפוף להשלמת אגרה, בהתאם לכללים). לאחר שיוגש כתב התביעה המתוקן יהיו המשיבות והצד השלישי רשאים להגיש כתבי הגנה מטעמם, וזאת תוך 60 ימים נוספים. משיוגשו כתבי הטענות הללו, יקבע בית המשפט המחוזי כיצד תנוהל התביעה כפי שימצא לנכון.

4.במהלך הדיונים שהתקיימו בתיק, שנינו, וחזרנו ושנינו בפני הצדדים כי הפתרון המיטבי למצב הסבוך שנוצר הוא על דרך של פשרה מסחרית הוגנת, שהצדדים העיקריים לה יהיו המערערים מזה, והצד השלישי מזה. אף המלצנו כי על מנת לסייע בגיבושה של פשרה זו, יסתייעו הצדדים במגשר מתאים. עד כה, הצדדים לא פעלו בהתאם להמלצה זו – וחבל שכך. טוב יעשו הצדדים אם יחסכו מעצמם מערכה נוספת, וישבו לשולחן המשא ומתן. ובעניין זה – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

5.סוף דבר, דין הערעור להתקבל בהתאם למפורט בפסקה 3 לעיל. בהתחשב במכלול הנסיבות, לא ראינו מקום לעשות צו להוצאות בערכאתנו.