ע"א 7399/10 בני חלפון נ. מנהל מקרקעי ישראל

לפניי בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור במסגרתה מתבקש בית משפט זה לעכב הליכי פינויים של מקרקעין בהם מפעיל המבקש חוות סוסים.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

בשנת 1996 התקשר המבקש עם המשיב בחוזה הרשאה זמני לשימוש במקרקעין בשטח של כ-2.6 דונם, ביישוב חבצלת השרון, לשם הפעלת חוות סוסים (להלן בהתאמה: המקרקעין

ו- החוזה ) . תוקפו של החוזה הוגבל לשנתיים ובהמשך הוארך בשנה נוספת. משפג תוקף החוזה, הודיע המשיב כי תנאי לחידושו הוא המצאת אישור המועצה המקומית עמק חפר (להלן: המועצה המקומית ) לפיו היא ממליצה על הארכת תוקף ההרשאה. המועצה המקומית לא מסרה למבקש את האישור הנדרש. המבקש המשיך להחזיק במקרקעין ללא אישור ומבלי ששילם דמי שימוש בגין החזקה

במקרקעין. בעקבות זאת, בשנת 2004 הגיש המשיב לבית משפט השלום בנתניה תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי המבקש מהמקרקעין ולסילוק ידו מהם. למבקש ניתנה רשות להתגונן כנגד התביעה, בטענה אחת, והיא – כי הגורם המוסמך במשיב מסר לו הבטחה מינהלית מחייבת, בעל-פה, שלפיה לא יפונה מהמקרקעין כל עוד לא יימצאו מקרקעין חלופיים עבורו.

בית משפט השלום בנתניה (השופטת ה' עובדיה ) קיבל בפסק דינו מיום 11.11.2007 את תביעת המשיב , והורה על פינוי המבקש מן המקרקעין, בקובעו כי הלה לא הוכיח שניתנה לו הבטחה מחייבת.

2.

ביום 13.1.2008 הגיש המבקש ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי מרכז. במקביל עתר המבקש לבית משפט השלום בנתניה לעיכוב ביצוע פסק הדין. הבקשה לעיכוב ביצוע התקבלה , בכפוף לכך שהמבקש ישלם למשיב סכום השווה לדמי ההרשאה עבור השנים שבהן החזיק במקרקעין מבלי ששילם בעדן תמורה.

3.

ביום 2.7.2008 (יממה עובר לדיון בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה), הגיש המבקש לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו עתירה מינהלית, בגדרה התבקש בית המשפט להורות למועצה המקומית למסור למבקש "המלצה", שתאפשר את חידוש החוזה עם המשיב.

4.

הדיון בערעור על פסק הדין שהורה על הפינוי התקיים ביום 3.7.2008. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין (השופטים א' שילה , א' דודקביץ'

ו- מ' נד"ב ). נוסח ההסכמה היה כדלקמן:

"הגענו להסכמה שעל פיה הערעור יידחה ללא צו להוצאות, תינתן ארכה לביצוע פסה"ד עד ליום 31.7.2009. המערער יסדיר את דמי השימוש למשיב בגין העבר ועד ליום הפינוי. היה והמשיב יגיע להסכמה אחרת עם המערער, אפשר יהיה לבטל את פסה"ד. עד ליום 31.7.2009 ימסור המערער למשיב את החזקה במקרקעין, כשהם פנויים מכל אדם, מבנה, מתקן או מחוברים אחרים, ובאם לא יעשה כן, יהא המשיב רשאי לפנותם בעצמו על חשבון המערער".

5.

ביום 15.2.2010 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים (סגן הנשיאה ד"ר ע' מודריק ) את העתירה שהגיש המבקש, בה ביקש לחייב את המועצה המקומית למסור לו "המלצה" שתאפשר את חידוש החוזה. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין האמור לבית משפט זה, הקבוע לדיון ליום 27.12.2010 (עע"ם 1460/10).

6.

ביום 4.5.2010 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז תובענה בדרך של המרצת פתיחה, בגדרה עתר לביטול פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים בבית המשפט המחוזי. המבקש טען בתובענתו כי הוטעה על ידי המשיב להאמין כי הלה יהיה מוכן לשקול פתרונות שונים, שאינם כרוכים בפינוי, וכי הסכמתו לדחיית הערעור ניתנה על רקע מצג שווא זה. לדידו, מצג השווא אף קיבל ביטוי בלשון ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים ואשר קיבלה תוקף של פסק דין, ולפיה " היה והמשיב יגיע להסכמה אחרת עם המערער, אפשר יהיה לבטל את פסה"ד". סעד נוסף שהתבקש במסגרת התובענה הוא עיכוב הליכי הפינוי, עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק הדין שניתן ב עתירה המנהלית .

7.

ביום 13.9.2010 נתן בית המשפט המחוזי מרכז (הנשיאה ה' גרסטל )

את פסק דינו בתובענה. בפסק הדין נקבע כממצא עובדתי, כי בניגוד לנטען על ידי המבקש, המשיב לא הציג לו מצג שווא כלשהו, ולא הבטיח כי יגיע עימו להסכמה אחרת בעקבות דחיית הערעור. גם הבקשה לעיכוב הליכי הפינוי עד להכרעה בערעור על פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית נדחתה.

8.

ביום 12.10.2010 הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה על פסק הדין בנוגע לביטול ההסכמה. בצידו של הערעור הוגשה גם הבקשה לסעד זמני שלפניי, שמטרתה עיכוב הליכי פינוי המקרקעין עד להכרעה בערעור בנושא ביטול ההסכמה או עד להכרעה בערעור בנושא העתירה המנהלית, לפי המאוחר מביניהם.

נימוקי הבקשה והתגובה לה

9.

בגדרי הבקשה לסעד זמני שלפניי טוען המבקש, בין היתר, כי אם לא יעוכבו הליכי הפינוי, יהיה בכך כדי לסכל את ההליכים העומדים ותלויים לפני בית משפט זה, הנוגעים לחוות הסוסים, לפגוע בצורה קשה ובלתי הפיכה בפרנסתו ובמקום העבודה של העובדים המועסקים במקום. עוד טען המבקש כי המקרקעין אינם מיועדים כיום לשימוש חלופי, ולכן אין טעם מיוחד במימוש הליכי הפינוי כעת.

10.

ביום 12.10.2010 הורה השופט ח' מלצר למשיב להגיש תגובתו לבקשה. לטענת המשיב, סיכויי הערעור נמוכים נוכח העובדה כי הערעור מופנה לביטולה של הסכמה בין הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין כאשר המבקש היה מיוצג. כמו כן נטען כי סיכויי הערעור נמוכים נוכח העובדה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ברובו על ממצאים עובדתיים. בנוסף טוען המשיב כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש, שכן עסקינן בפינוי נכס המשמש למטרה עסקית ולא לשם מגורים, וכן משום שלמבקש ניתנו בעבר אורכות והיה ידוע לו כי עליו לפנות את הנכס ומשכך כבר ניתן לו פרק זמן הולם לשם התארגנות.

דיון והכרעה

11.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה על נספחיהן הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

12.

כידוע, בית משפט שלערעור לא ייעתר לבקשה למתן סעד זמני מן הסוג שלפניי, אלא אם נוכח הוא לדעת כי סיכויי הערעור גבוהים ובנוסף, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של המבקש, כאשר חובת ההוכחה לעניינים אלו מונחת על כתפי המבקש את הסעד [ראו: סעיף 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ; ע"א 1418/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים השקעות בע"מ (לא פורסם, 10.3.2004) (להלן: עניין בית ששון );

ע"א 8582/08 בן-יעקב נ' בנק הפועלים בע"מ סניף הגדוד העברי רעננה (לא פורסם, 20.11.2008) (להלן: עניין בן-יעקב )].

13.

ככל שהדברים נוגעים לסיכויי הערעור, אציין, מבלי לקבוע מסמרות, כי אלו אינם נראים מבטיחים, שכן בפני המבקש עומדות משוכות משמעותיות.

ראשית, כידוע, פסק דין שניתן בהסכמה ממזג בתוכו תכונות של הסכם ותכונות של פסק דין [ראו למשל: ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי , פ"ד מח(4) 689, 698 (1994)]. ביטול פסק דין שניתן בהסכמה, מחמת פגם שנוצר ברובד ההסכמי שלו, ייעשה רק מקום שבו הוכח כי קיימים טעמים

כבדי משקל המצדיקים את הביטול [ראו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש , פ"ד נא(1) 577, 591, 593 (1997); רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור , פ"ד נו(1) 577, 586-585 (2001)]. במקרה שלפניי, נדרש בית המשפט המחוזי לטענותיו של המבקש באופן יסודי ומקיף וקבע, מבחינה עובדתית , כי המבקש לא הוטעה ולא נוצר כלפיו מצג שווא. מסקנה שכזו, כשהיא נבחנת על רקע אמת המידה הכללית לבחינת שאלת ביטול פסק דין בהסכמה, שצוינה לעיל – מציבה משוכה גבוהה בפני המבקש.

שנית, אף אם יצליח המבקש להביא לביטולו של פסק הדין שניתן בהסכמה, הצדדים יחזרו לשלב הערעור על פסק הדין של בית משפט השלום הנכבד. המבקש יצטרך אז לשכנע את בית המשפט המחוזי הנכבד, כי בית משפט השלום שגה כשהורה על פינוי המבקש מן המקרקעין. כזכור, למבקש ניתנה רשות להתגונן שם בטענה אחת בלבד, והיא בעלת אופי עובדתי

מובהק – הטענה כי ניתנה לו הבטחה בעל-פה בעניין המקרקעין. בית משפט השלום בחן לעומק את מכלול טענותיו של המבקש לעניין זה, ודחה אותן. מסקנתי מכך היא כי לא בנקל יוכל המבקש לשנות ממסקנתו של בית משפט השלום הנכבד.

מכאן, שעל פניו סיכויי הערעור אינם כאלו המצדיקים את מתן הסעד לו עותר המבקש.

14.

אשר למאזן הנוחות:

חוות הסוסים שעומדת על המקרקעין נשוא הבקשה הינה נכס עסקי, בשונה, למשל, מדירת מגורים. הנזק מפינוי נכס מסוג זה הוא לרוב כספי במהותו שאיננו בלתי הפיך, וניתן לרפאו בפיצוי כספי היה ויתקבל הערעור (ראו למשל: עניין בית ששון ;

עניין בן-יעקב ). גם במקרה שלפניי, אפילו יצליח המבקש לשכנע כי לא היה מקום להורות על פינויו מן המקרקעין, הוא יוכל לעתור לפיצוי כספי בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מן הפינוי. ברי כי המשיב שהינו, למעשה, אורגן של המדינה, יוכל לפצות את המבקש אם ייקבע שכך עליו לעשות [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

675 (מהדורה עשירית, 2009)].

15.

נתון אחרון המצדיק את דחיית הבקשה לסעד זמני הוא התנהלותו של המבקש לאורך ההליכים שתוארו עד הנה. בהתאם לפסק דינו של בית משפט השלום הנכבד בנתניה, היה על המבקש לפנות את המקרקעין עוד בסוף שנת 2007. בזכות ההסכמה הדיונית, שאליה הגיע עם המשיב בגדרי הערעור על פסק הדין, זכה המבקש בארכה בת שנה לפינוי המקרקעין, עד סוף חודש יולי 2009. אף מועד זה חלף, והמבקש לא פינה את המקרקעין. המבקש יזם את ההליך שכוון לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ושניתן בהסכמה, רק בתאריך 4.5.2010, כלומר – למעלה מ תשעה חודשים לאחר שתמה הארכה שניתנה לו, בעוד שהוא ממשיך להפר את פסק הדין החלוט, המורה על פינויו. אף לאחר שנתן בית המשפט המחוזי הנכבד את פסק דינו בהליך שנוגע לביטול פסק הדין שניתן בהסכמה, בתאריך 13.9.2010, המתין המבקש חודש שלם בטרם הגיש את ערעורו לבית משפט זה .

הנה כי כן, משחלפו שלוש שנים ממתן פסק הדין של בית משפט השלום הנכבד בנתניה, שקבע כי יש לפנות את המקרקעין, ויותר משנה מפסק הדין שניתן בהסכמה בבית המשפט המחוזי הנכבד – אין עוד הצדקה לעכב את ביצוע הפינוי.

16.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאותיו של המשיב בסכום של 5,000 ש"ח.