פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"א 7479/05
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
המערער:
מרדכי זקיאן
נ ג ד
המשיבים:
1. סימון מושל
2. מינהל מקרקעי ישראל
בקשה למתן צו מניעה זמני
בשם המערער: עו"ד עמירם
אלון
בשם המשיב 1: עו"ד ערן
לאופמן
בשם המשיב 2: עו"ד ציון
אילוז
החלטה
1.בפני בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיב לבצע כל פעולה, העברת זכויות או דיספוזיציה בזכויותיו של המשיב בבית ברח' השקדים 4, גן רשל, בהרצליה, הידוע כחלקה 153 בגוש 6663 (להלן: הבית ) עד להכרעתו של בית משפט זה בערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב ( כבוד השופטת נ' אחיטוב ).
2.ביום 11.1.04 זכה המבקש בתביעה שהגיש כנגד המשיב בבית הדין האזורי לעבודה בסכום של כ- 235,000 ש"ח. ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבית הדין הארצי לעבודה נדחה. ביום 17.2.04 פתח המבקש כנגד המשיב בהליכי הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל ביקש המבקש להטיל עיקול על הבית. אולם, הטלת העיקול לא עלתה יפה מכיוון שזכויותיהם של המשיב ושל אישתו בבית טרם נרשמו במנהל מקרקעי ישראל. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי תובענה לסעד הצהרתי, במסגרתו יקבע בית המשפט כי המשיב זכאי להירשם בספרי המינהל ובלשכת רישום המקרקעין לאחר שימלא את דרישות המינהל, וכן יורה על עיקול זכויות המשיב בבית לטובת המבקש. המשיב טען להגנתו כי בעקבות הסכם ממון שנחתם בינו לבין אשתו, מלוא הזכויות בבית מוקנות לאשתו, ועל כן אין להטיל על הבית עיקול. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיב, בהסתמך על כך שהסכם הממון בין המשיב לאשתו נחתם לפני שהמבקש ביקש להטיל עליו עיקול במסגרת הליכי ההוצאה לפועל.
3.על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה. בד בבד עם הגשת הערעור, ביקש המערער למנוע מן המשיב לעשות כל פעולה או דיספוזיציה בבית. לטענת המערער, שגה בית המשפט בקובעו כי הסכם יחסי הממון נחתם לפני שהוגש למינהל צו העיקול על הבית, וכי למעשה מועד הגשתו של צו העיקול הוא 4.5.04, בעוד שהסכם הממון נחתם ביום 1.6.04. עוד טוען המבקש כי ניסיונותיו לגבות מן המשיב את חובו – חוב עבור הלנת שכר ואי תשלום פיצויי פיטורין ודמי חופשה – עולים בתוהו, וכי ביתו של המשיב הוא הנכס היחיד ממנו יוכל להיפרע. המשיב סומך את ידיו על החלטתו של בית המשפט וטוען כי סיכויי ערעורו של המבקש נמוכים וכי בקשתו רצופה באי דיוקים עובדתיים.
4.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי יש לקבל את הבקשה. המבקש עשה מאמצים רבים לגביית חובו מן המשיב – חוב שנפסק לו בפסק דין שהפך חלוט בבית הדין הארצי לעבודה – משך שנים ארוכות. ייתכן כי דחיית בקשתו תסתום בפני המבקש את הגולל על הפירעון מן הבית – הנכס היחיד, ככל הנראה שהינו בר-פירעון אצל המשיב. לב השאלה שבמחלוקת בין המבקש למשיב הוא במועד עריכתו של הסכם הממון ומשמעותו לעניין הטלת העיקול על הבית, והיא לא נוגעת כלל לחוב הפסוק עצמו. משכך, אין זה ראוי להעמיד בסכנה את חובו הפסוק של המשיב למבקש בעוד שהשאלה שבמחלוקת מתבררת. יתרה מזאת, ייתכן כי דחיית בקשתו של המבקש תייתר את הליך הערעור כולו, שהרי עשיית דיספוזיציה בבית תמנע מן המשיב, הלכה למעשה, את פירעון חובו, ותעמיד אותו מלכתחילה במצב בו יעמוד אם ערעורו ידחה. די בשיקולים אלה כדי לקבל את בקשתו של המבקש גם בלי להידרש לסיכויי ערעורו ובלי לבחון את טענותיו נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לגופן.
הבקשה מתקבלת איפוא. ניתן בזאת צו מניעה זמני האוסר על המשיב לבצע כל דיספוזיציה בבית עד למתן ההחלטה בערעור שהגיש לבית משפט זה.
ניתנה היום, כ"ח באלול התשס"ה
(2.10.05).
ש
ו פ ט