ע"א 7516/15שמעון דהן ואח' נ. מתיישבי כרמיה - אגודה קהילתית כפרית אגודה

1.

לפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור שעניינו עיכוב הליכי בוררות. הבקשה שלפניי הוגשה בד בבד עם ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' פרסקי ) מיום 26.10.2015 ב-ת"א 41810-04-15.

הרקע לבקשה

2.

המבקשים, תושבים וחברים לשעבר באגודה השיתופית כרמיה (להלן: המשיבה ) , נדרשו לשלם תשלום חודשי בגין שירותים קהילתיים החל על כל חבר בה. המבקשים סירבו לשלם תשלום זה, ולנוכח סירובם הגישה המשיבה תביעת חוב לרשם האגודות השיתופיות (להלן: הרשם ) , על מנת שימנה בורר שיחייב את המבקשים בתשלום הסכומים המצטברים ויקבע כי על המבקשים לשלם תשלומים אלה גם בעתיד. מינויו של הבורר נתבקש על ידי המשיבה מכוח סמכות הרשם לפי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן: הפקודה ) להעביר סכסוך בין אגודה שיתופית לבין חברים או חברים לשעבר בה לבוררות; וכן מכוח תקנון המשיבה הקובע כי כל סכסוך בינה ובין חברים או חברים לשעבר בה יתברר לפני בורר מוסכם, ובמקרה של אי הסכמה על זהות הבורר, לפני בורר שימונה על ידי הרשם מכוח סמכותו לפי סעיף 52(2) לפקודה.

ביום 10.11.2014 פנו המבקשים לרשם בבקשה לדחות על הסף את תביעת המשיבה כנגדם, בין היתר בטענה כי הם אינם עוד חברי אגודה ומשכך תקנון המשיבה אינו חל עליהם. ביום 26.3.2015 החליט הרשם (בהחלטה שניתנה על ידי עוזרת הרשם, עו"ד דנה ביאלר שאליה הואצלו סמכויות הרשם בענייני בוררות) לדחות את טענת המבקשים וקבע כי מוקנית לו סמכות להעביר את הסכסוך בין הצדדים לבוררות מכוח סעיף 52(2) לפקודה ותקנון המשיבה. בהתאם לאמור מינה הרשם את עו"ד איתן מימוני כבורר, והצדדים הוזמנו לישיבת בוררות ראשונה ליום 11.5.2015.

1.

ביום 26.4.2015 הגישו המבקשים תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שבה עתרו למתן סעד הצהרתי שלפיו הסמכות העניינית בסכסוך בין הצדדים נתונה לבית המשפט ולא לרשם או לבורר שמונה על ידו, וכי אין לחייב את המבקשים להיות צד להליך שיפוטי שאין עליו זכות ערעור. ביום 27.4.2015 בית המשפט המחוזי הורה על מתן צו מניעה שלפיו הליכי הבוררות יוקפאו עד למתן החלטה אחרת. המשיבה והרשם הגישו כל אחד בנפרד בקשה לסילוק התביעה על הסף, בין היתר בטענה להיעדר סמכות עניינית. לטענתם, התביעה שהגישו המבקשים אינה אלא ערעור על החלטת הרשם – דבר שאינו נמצא בסמכות בית המשפט המחוזי.

ביום 26.10.2015 הורה בית המשפט המחוזי על סילוק התביעה על הסף. בפסק הדין נקבע כי סעיפים 52(1) ו-52(2) לפקודה מקנים סמכות למשיבה לקבוע בתקנון הוראות מחייבות בדבר יישוב סכסוכים בדרך של בוררות בינה ובין חברי אגודה, לרבות חברים לשעבר. באשר לסמכות העניינית, נקבע כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות לשבת כערכאת ערעור על החלטת הרשם, וכי סמכות זו נתונה לבג"ץ בלבד. בעניין זה ציין בית המשפט המחוזי את הקושי הטמון בהיעדר זכות ערעור שבדין על החלטת הרשם, ואת הקריאות שנעשו בהקשר זה למחוקק מצד בית משפט זה להסדיר את הסוגיה ב-בג"ץ 861/07 קמחי נ' רשם האגודות השיתופיות (8.12.2010). לאחר מתן פסק הדין ומשפקע צו המניעה הזמני, הגישה המשיבה בקשה לחידוש הליכי הבוררות.

ביום 5.11.2015 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין, וביום 15.11.2015 הוגשה בקשה למתן סעד זמני בערעור שלפיו יעוכבו הליכי הבוררות עד להכרעה בערעור. ביום 15.11.2015 הוריתי על מתן צו ארעי עד למתן החלטה אחרת.

טענות הצדדים

2.

לטענת המבקשים, מאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב הליכי הבוררות. זאת מאחר שככל שהבוררות לא תעוכב יינתן פסק בוררות, ובהיעדר זכות ערעור עליו ייווצר מצב של מעשה עשוי והערעור יהפוך לתיאורטי. לטענתם, קודם שתוכרע המחלוקת המהותית בין הצדדים יש להכריע בעניין הסמכות העניינית, כדי שזו תוכרע לפני הערכאה הנכונה וכדי למנוע מצב של התדיינות כפולה. עוד מוסיפים המבקשים וטוענים כי אם לא יעוכבו הליכי הבוררות ייגרם להם נזק כספי, וכל זאת שעה ששאלת הסמכות העניינית טרם הוכרעה. כן צוין בבקשה כי המבקשים מילאו את חובתם להעלות טענת סמכות עניינית בשלב מוקדם ככל האפשר, וכי בהיעדר זכות ערעור על החלטות הרשם הם יידרשו להוצאות נוספות כדי לעתור לבג"ץ.

המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, למבקשים לא ייגרם נזק בלתי הפיך כתוצאה מהמשך ניהול הליך הבוררות. זאת מאחר שמדובר במחלוקת כספית בשווי נמוך יחסית וחזקה כי ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם בסופו של יום יתקבל הערעור שהוגש על ידי המבקשים. כן מוסיפה המשיבה כי הכרעה בהליך הבוררות צפויה להינתן בתוך חודשים ספורים, להבדיל מניהול ההליך בבתי המשפט האזרחיים שעלול להימשך שנים רבות, ובכך יש להצדיק את המשך ניהול הליכי הבוררות. המשיבה טוענת כי היעתרות לבקשה תסב לה נזקים רבים, בין היתר משום פגיעה ביכולת הגבייה שלה ומתן גושפנקה למבקשים להמשיך ולהפיק הנאה משירותיה מבלי לשלם עבורם. עוד טוענת המשיבה כי המבקשים פעלו בחוסר תום לב שעה שהגישו את התביעה לבית המשפט המחוזי בידיעה כי לנוכח הוראות הדין והפסיקה, הדרך היחידה הקיימת בדין הנוהג להשגה על החלטת הרשם היא באמצעות הגשת עתירה לבג"ץ. בהקשר זה המשיבה טוענת כי היות שהמבקשים עצמם אינם חולקים על כך שבמצב המשפטי הקיים תקיפת החלטות הרשם נתונה לסמכותו העניינית של בג"ץ, הרי שסיכויי הערעור קלושים. מסקנה זו מתבקשת גם לטענתה מהוראה ברורה בתקנון המשיבה ובהסכם ההצטרפות שעליו חתמו המבקשים, המחילה על הצדדים חובת בוררות בהתאם לסעיף 52(2) לפקודה.

הרשם אינו מתנגד לעיכוב הליכי הבוררות, וזאת לדבריו על מנת למנוע מהצדדים השקעה של משאבים בבוררות בטרם ייקבע באופן סופי מיהו הגוף המוסמך עניינית לברר את התביעה.

דיון והכרעה

3.

לאחר עיון בבקשה, בתגובות לה ובתשובת המבקשים, דעתי היא כי דין הבקשה להידחות. כידוע, על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור להוכיח שני תנאים מצטברים: כי סיכויי הערעור טובים הם וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. שני התנאים מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון המבקש, ניתן להקל בדרישה בנוגע לסיכויי הערעור, ולהיפך. כמו כן, על דרך הכלל, מאזן הנוחות הוא השיקול המכריע מבין השניים ( ע"א 4117/15 בן דוד נ' גדעון , פסקה 7 (17.8.2015); ע"א 8194/14 חסיד נ' אפרמיאן , פסקה 13 (18.1.2015)). ביתר שאת, במסגרת בקשה לסעד זמני שמהותה עיכוב הליכי בוררות על המבקש להראות כי משקלם של שיקולים אלה נושא עוצמה ניכרת, וזאת בשל אופיים הייחודי של הליכי הבוררות ושיקולי המדיניות המשפטית הכרוכים בהם (ראו ע"א 4154/10 עטר נ' מרק סלם

( 26.7.2010) והאסמכתאות הנזכרות שם ).

באשר לסיכויי הערעור, על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות בשלב זה, דומה שיקשה עד מאוד על המבקשים לצלוח את המשוכה העומדת בפניהם. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, נראה כי המבקשים היו מודעים לכך שבהתאם לדין הקיים, הדרך היחידה האפשרית להשגה על החלטת הרשם היא באמצעות הגשת עתירה לבג"ץ. המבקשים אף הפנו, הן בהליך לפני בית המשפט המחוזי והן בערעור שהגישו, לפסקי דין שבהם עמד בית משפט זה על הקושי במצב הקיים וקרא למחוקק להסדיר את זכות הערעור על החלטות הרשם בחקיקה. בית המשפט המחוזי קבע בפסק הדין כי טענת המבקשים לסמכות עניינית מכוח סמכות טבועה או סמכות שבתקיפה עקיפה הינה טענה "מלאכותית" העומדת בניגוד מפורש להוראות הדין; ונדמה, אפוא, שהגשת הערעור אינו אלא ניסיון לדחות את הקץ באשר ליישוב הסכסוך הכספי שבין הצדדים.

גם באשר למאזן הנוחות, אני סבורה כי לא עלה בידי המבקשים להראות כי זה נוטה באופן מובהק לטובתם. זאת מאחר שככל שייקבע שלא היה מקום להליך הבוררות, ואף ככל שישולמו כספים למשיבה, אין מדובר בנזק בלתי הפיך, שכן בהתקיים נסיבות מתאימות גם הליך בוררות ניתן לבטל.

סוף דבר, הבקשה נדחית.