ע"א 755/06 חדיג'ה קאסם נ. אחמד קאסם סאלח

1.המערערים 11-1 הם יורשיו של המנוח סאלח דיב מוחמד קאסם (להלן: "המנוח"), אשר היה הבעלים של המקרקעין הידועים כגוש 18525 חלקה 59 המצויים בכפר מכר-ג'דידה. בשנת 62' חתם המנוח על מסמך שכותרת הייתה "תעודת הודאה" ובה הוא הצהיר כי הוא מעניק למשיב – בן אחותו - זכויות במקרקעין המהווים חלק מן החלקה הנ"ל (להלן:"הסכם המתנה"). זמן קצר לאחר חתימת הסכם המתנה, תפס המשיב חזקה במקרקעין והקים עליהם את ביתו. בנוסף, תפס המשיב חלק מן המקרקעין הסובבים את הבית. חרף כך, לא רשם המשיב את זכויותיו במקרקעין האמורים בלשכת רישום המקרקעין, והוא והמנוח אף לא דיווחו על העסקה לרשויות המס.

2.ביום 27.1.1994 נפטר המנוח, וביום 12.12.1994 ניתן צו ירושה על עזבונו. על פי הצו, ירשו את המנוח אשתו ועשר בנותיו (להלן:"היורשות"), וביום 8.1.1998 חתמו היורשות על הסכם בדבר חלוקת עזבונו של המנוח. בהסכם נקבע, כי מערערת 2 תקבל את כל זכויותיו של המנוח בחלקה הנ"ל. בהתאם להסכם זה, פנתה מערערת 2 לרשם המקרקעין, וביום 13.12.1998 נרשמה החלקה כולה על שמה.

3.לאחר רישום החלקה, הגיש המשיב תביעה בדרך של המרצת פתיחה לבית-המשפט המחוזי בחיפה, ובגדרה הוא עתר להצהיר כי הוא הבעלים של 500 מ"ר מן החלקה האמורה. הבקשה הוגשה כנגד כל יורשי המנוח.

4.בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' סוקול) קבע, כי מהסכם המתנה עולה, שכוונתו של המנוח הייתה להעניק למשיב זכות בעלות במקרקעין שבמחלוקת. בית-המשפט ביסס את מסקנתו זו על לשונו של הסכם המתנה, ועל התנהגות הצדדים בשנים שחלפו מאז נחתם ההסכם. בין היתר, התייחס בית-המשפט המחוזי לעובדה שהמשיב בנה במקרקעין בית למגורי קבע, ואת העובדה שלאחר חתימת ההסכם, בנה המנוח בחלקה מבנים שונים, אך בחר להותיר את ביתו של המשיב על מכונו. בית-המשפט הוסיף וציין, כי היעדרו של רישום פורמאלי בלשכת רישום המקרקעין אינו מעיד בהכרח על כך שהצדדים לא התכוונו – בהסכם המתנה – להעברת הקניין. בהמשך, נדחו טענותיהם של המערערים בדבר התיישנות ושיהוי, ואף טענתם – לפיה הסכם החלוקה אשר נחתם בידיעת המנוח מעיד על ביטולו של הסכם המתנה – נשללה. לבסוף, קבע בית-המשפט כי המשיב זכאי להירשם כבעלים של 500 מ"ר מתוך המקרקעין האמורים, והורה לרשם המקרקעין לרשום את הזכויות כאמור, בכפוף לתשלום כל האגרות והמסים כמתחייב על-פי דין.

5.המערערים הגישו לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, ובהחלטת בית-המשפט מיום 26.1.06 נקבע, כי הבקשה תועבר לתגובת המשיב בתוך 10 ימים, וכי עד להחלטה אחרת, יעוכב ביצוע רישום הזכויות על שם המשיב. עם זאת נקבע, כי אין בהחלטה כדי למנוע מן המשיב לרשום הערה על פסק-הדין בלשכת רישום המקרקעין. בהמשך נקבע, כי יתר חלקי פסק-הדין, לרבות החיובים בתשלום הוצאות ושכר טרחה, לא יעוכבו. בית-המשפט ציין בהחלטתו, כי תוקף צו העיכוב מותנה בכך שהמערערים יפקידו התחייבות עצמית ללא הגבלה בסכום, וכן פיקדון כספי או ערבות בנקאית בסך 10,000 ש"ח להבטחת כל נזק שייגרם, אם ייגרם, למשיב כתוצאה ממתן הצו.

6.בהחלטתו מיום 26.2.06, ציין בית-המשפט, כי השאלה העיקרית הטעונה הכרעה היא אם מתן הצו דרוש כדי להבטיח אפשרות של השבת המצב לקדמותו, היה והערעור יתקבל. מתחימת המחלוקת באופן זה נבעה מסקנתו של בית-המשפט, לפיה "כל דרך שתבטיח כי אם המבקשים יזכו בערעור, ניתן יהיה לבטל את הרישום ולהחזיר את הגלגל לאחור, הינה ראויה" (עמ' 5 להחלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 26.2.06). בהמשך קבע בית-המשפט, כי רישום הזכויות במקרקעין על שם המשיב - בד בבד עם רישום הערה לטובת המערערים, שתבטיח כי לא תעשה כל עסקה במקרקעין - ממלאים את תכלית צו עיכוב הביצוע המבוקש, שכן פתרון זה יאפשר למשיב לממש את זכויותיו מחד, ויבטיח, מאידך, כי ניתן יהיה לשנות את הרישום ככל שהדבר יידרש. בסופו של יום, דחה בית-המשפט את הבקשה לעיכוב ביצוע, בכפוף לכך שעם ביצוע הרישום על שמו של המשיב – בהתאם לפסק-הדין – תירשם לטובת המערערים הערה שתאסור על המשיב לבצע כל עסקה במקרקעין עד להכרעה בערעור.

7.המערערים הביאו את השגותיהם כנגד פסק-הדין לבית-המשפט זה, ובד בבד עם הגשת הערעור מטעמם, הוגשה גם הבקשה שבפני לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד להכרעה בערעור. בבקשתם מציינים המערערים, כי בהתאם להחלטתו של בית-משפט קמא מיום 26.1.06, הם הפקידו ערבות בנקאית והתחייבות עצמית, ועל כן, תמוהה בעיניהם החלטתו של בית-המשפט מיום 26.2.06, שלא לעכב את ביצוע פסק-הדין. המערערים מוסיפים ומציינים, כי המשיב עומד לרשום על שמו את המקרקעין האמורים ולנקוט כנגדם בהליכי הוצאה לפועל, ודבר זה, לטענתם, יסב להם נזק כבד. בניגוד לכך, מטעימים המערערים, עיכוב ביצועו של פסק-הדין לא יסב למשיב כל נזק.

עוד טוענים המערערים, כי קביעתו של בית-המשפט הופכת את המשיב והמערערים לבעלים משותפים במקרקעין לפי הוראת סעיף 27 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ומעמדו זה של המשיב, יאפשר לו לממש את זכויותיו במקרקעין בטרם יידון הערעור. המערערים סבורים, כי סיכויי הערעור להתקבל – טובים, ואף מסיבה זו יש להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין. לבסוף מציינים המערערים, כי אין להתעלם מכך שהמשיב הזניח את תביעתו מעל ל-40 שנים, ועובדה זו אף היא, מעידה כי למשיב לא ייגרם כל נזק בעטיו של עיכוב ביצוע פסק-הדין.

8.לאחר שעיינתי בבקשה, שוכנעתי כי דינה להידחות. הכלל הוא, כי תובע שזכה בתביעתו זכאי לממש את הסעד שנפסק לו מיידית (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). בית-המשפט יעכב את ביצוע פסק-הדין רק במקרים בהם קיימות נסיבות חריגות וביניהן, החשש שאם לא יעוכב ביצוע פסק-הדין והערעור יתקבל לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, ובכך יתרוקן הסעד המבוקש בערעור מתוכן (ע"א 3604/02 אילן אוקו נ' יחיאל שמי , פ"ד נו(4) 505, 509; ע"א 3199/05 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' צבי פרידנברג , לא פורסם; ע"א 3428/05 יהודה דוידיאן נ' תמר אביטן ואח' , לא פורסם; ע"א 3199/05 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' צבי פרידנברג ואח', לא פורסם; ע"א 2239/05 נציגי מובילי החלב העצמאיים נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ ואח', לא פורסם). המקרה שבפני, אינו נמנה עם מקרים אלה.

בית-המשפט המחוזי, בהחלטה שקולה ומאוזנת, קבע מנגנון המאפשר, מחד, את מימושו המיידי של פסק-הדין, ומאידך, מונע את ביצוען של פעולות בלתי הפיכות העשויות לשים לאל את הסעד המבוקש בערעור. מנגנון זה יאפשר להסב את הבעלות במקרקעין על שם המערערים, אם זו תהיה תוצאת הערעור. בכל אלה, מוגשמת תכליתה של תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, ויחד עם זאת, רפואתם העתידית של המערערים אינה מתבטלת. עוד אוסיף, כי אף אם אניח לטובת המערערים כי סיכויי הערעור שהגישו להתקבל טובים, הרי שאין בכך כדי לשנות ממסקנתי הקודמת, באשר כאמור, המנגנון שקבע בית-המשפט המחוזי לא יסכל את הסעד לו עתרו המערערים, אף אם הערעור יתקבל.

ביתר טענותיהם של המערערים – לא מצאתי ממש. מהחלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 29.1.06 עולה בבירור, כי היא נועדה לעכב את ביצוע פסק-הדין עד להחלטה אחרת של בית-המשפט, שעתידה הייתה להתקבל – ואכן נתקבלה – לאחר קבלת תגובתו של המשיב לבקשה לעיכוב ביצוע. את שמבקשים המערערים ללמוד מן ההחלטה, דהיינו, הפקדת התחייבות עצמית וערבות כנגד עיכובו של פסק-הדין עד להכרעה בערעור , לא מצאתי בה ולו ברמז. באשר לטענה בדבר כוונתו של המשיב לפתוח בהליכי הוצאה לפועל כנגד המערערים – הרי שנוכח התשתית העובדתית שנפרשה בפני בגדר הבקשה הנוכחית ובפסק-דינו של בית-משפט קמא, התקשיתי לרדת לסוף דעתם של המערערים. כאמור, המשיב בנה את ביתו על חלקת המריבה. כיצד זה, אם כן, ייפגעו המערערים מרישומה של החלקה עליה נבנה הבית? ואילו הליכי הוצאה לפועל פוגעניים יכולים להינקט נגדם ? את אלו לא השכילו המערערים להבהיר במסגרת בקשתם. לבסוף אציין, כי אף טענתם של המערערים בדבר השתהותו של המבקש בהגשת התביעה אין בה כדי להועיל להם בשלב זה, שהרי טענות השיהוי וההתיישנות של המערערים הועלו זה מכבר בפני בית-המשפט המחוזי ונדחו, וכל השגה על קביעותיה של הערכאה קמא בעניין זה דינה להתברר במסגרת הערעור על פסק-הדין.

לאור כל האמור, לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לעניין עיכוב ביצוע פסק-הדין. הבקשה נדחית.