ע"א 7551/10 פלוני נ. פלוני

1.

לפניי בקשה, שבגדרה עותר המבקש, בין היתר, לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת ע' מילר ) מתאריך 18.10.2010, וזאת עד להכרעה בערעור על פסק הדין, שהגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

הנתונים הרלבנטיים להחלטה יוצגו להלן.

2.

המשיבה הגישה ל בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב תביעה לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 להחזרת בתה, קטינה בת כשש שנים, למקום מגוריה הרגיל בארה"ב (להלן: התביעה ). בשלב מסוים של הדיונים, ולאחר קיום הליכים שונים, שבמהלכם נמצא כי המבקש חטף את הקטינה והביאה שלא כדין לישראל, החל המבקש בהגשת בקשות שונות, שביניהן בקשה לפסילת המותב הנכבד (כב' השופטת ע' מילר ). בקשתו זו נדחתה בהחלטה מפורטת מתאריך 14.10.2010, ועליה הגיש המבקש בתאריך 17.10.2010 את ערעורו הנוכחי (ע"א 7551/10), שבגדרו הובאה בקשה זו שלפני. לטענת המבקש, "הודע" לבית המשפט לענייני משפחה על כוונתו להגיש ערעור על ההחלטה בבקשת הפסלות, אף שהמבקש לא צירף לבקשתו

אישור על מסירת הודעה שכזו כדין.

3.

בתאריך 18.10.2010 ניתן פסק דין בתביעה, ונקבע, בין היתר, כי הקטינה החטופה תוחזר לידי אמה-המשיבה, וכי המבקש יעביר את הקטינה לאמה בתוך חמישה ימים מנחיתתה של האחרונה בישראל. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי ופנה ל בית המשפט לענייני

משפחה בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. המבקש לא ראה לנכון לצרף את הבקשה האמורה ואת ההחלטה שניתנה בה – לבקשה שבפניי, אולם ממסמכים אחרים בתיק ניתן להבין כי בית המשפט לענייני משפחה קבע בהחלטתו, בין היתר, כי: "החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע תנתן לאחר שהאב ידווח ביחידת הסיוע היכן הקטינה... בכפוף להודעת יחידת הסיוע תינתן החלטה בבקשה זו".

4.

המבקש הגיש ל בית המשפט המחוזי

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בתום הליכים שונים (לרבות צו ארעי לעיכוב ביצוע שהמבקש זכה בו), ואשר אינם משפיעים על ענייננו – הובאה הבקשה בפני כב' השופטת א' נחליאלי-חיאט , אשר דחתה את הבקשה. הטעם העיקרי להחלטה היה כי בניגוד להוראת תקנה 467 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), המבקש לא מיצה את בקשתו לעיכוב ביצוע ב בית המשפט לענייני משפחה, וניסה לעקוף את הדרישה לדיווח על מקום הקטינה בדרך של פנייה ל בית המשפט המחוזי.

5.

בבקשתו שבפניי שב ועותר המבקש, בין היתר, לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שהגיש ל בית המשפט המחוזי , כאשר הנימוק העיקרי לכך הוא שפסק הדין ניתן אף שהמבקש הודיע ל בית המשפט לענייני משפחה כי בכוונתו לערער על ההחלטה בעניין הפסלות.

6.

דין הבקשה – להידחות . כאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד, פנייה לבית משפט שלערעור בבקשה לעיכוב ביצוע החלטה יכולה לבוא רק לאחר שנערכה פנייה מקדימה ל בית המשפט , שנתן את ההחלטה, וזה " סירב ... לעכב את ביצועה" (תקנה 468 לתקנות). יש קושי רב לראות בהחלטת הביניים האמורה של בית המשפט לענייני

משפחה (שהמבקש לא צירף אותה ואיננו מפרט את השגותיו עליה) משום סירוב סופי לעיכוב ביצועו של פסק הדין. נזכיר עוד כי בית המשפט המחוזי ביקר את התנהלות המבקש, שנמנע מלהודיע ליחידת הסיוע היכן הקטינה (הודעה שלאחריה אמורה היתה להינתן החלטת בית המשפט לענייני משפחה בבקשה לעיכוב ביצוע), ובמקום זאת מיהר להגיש בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי, בניסיון לעקוף את הוראת בית המשפט לענייני משפחה. עתה ממשיך המבקש בהתנהלותו האמורה, ועותר לבית משפט זה בבקשה לצו לעיכוב ביצועו של פסק הדין, במקום לגלות היכן נמצאת הקטינה שחטף, דבר שאם יעשה – תינתן ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע בערכאה הדיונית.

זאת ועוד: אפילו היינו רואים בהחלטת בית המשפט לענייני

משפחה משום סירוב לעיכוב ביצועו של פסק הדין, כך שניתן היה לפנות בבקשה לעיכוב ביצוע ל בית המשפט המחוזי , עדיין לא היה מקום להיעתר לבקשה לגופה. בעל דין איננו יכול לפעול שלא כדין לסיכול אפשרות ביצועו של פסק דין, ודאי בעניין כה רגיש כחטיפת קטינה, ובמקביל לנסות לקבל גושפנקא שיפוטית, של עיכוב ביצועו הפורמלי של פסק הדין. אמנם, גם אם היה המבקש פועל כחובתו ומודיע ליחידת הסיוע היכן הקטינה, ואז מבקש את עיכוב ביצועו של פסק הדין – לא היה בכך כדי לחייב באופן אוטומטי את עיכוב הביצוע כמבוקש. ברם כאשר המבקש - המפסיד במשפט – נחזה כמי שפועל להסתרת הקטינה על מנת שזו לא תוכל להיות מוחזרת לידי אמה, אף אם לא יעוכב פסק הדין – אין מקום לצפות כי בית המשפט יפעל ביני לביני מכוח שיקול דעתו ויורה על עיכוב ביצועו של פסק הדין.

7.

בשולי הדברים אידרש לטענת המבקש, שלפיה בית המשפט לענייני משפחה נתן את פסק דינו בתאריך 18.10.2010, אף שהמבקש הודיע לבית המשפט על כוונתו להגיש ערעור על ההחלטה בעניין הפסלות. תקנה 471ג(א) ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) מורה כי בעל דין שבדעתו לערער על החלטת שופט בענין טענת פסלות יודיע על כך לבית המשפט, ומשהודיע כך, יופסק הדיון עד להחלטה בערעור, זולת אם החליט השופט או המותב, לפי הענין, מנימוקים שיירשמו, שיש להמשיך במשפט. מכאן, שכאשר נמסרת הודעה על כוונה להגיש ערעור על החלטה בעניין טענת פסלות, ואין החלטה של השופט כי יש להמשיך במשפט מנימוקים שיירשמו (והחלטה כזו לא נמצאה בבקשה שבפני) – אין השופט אמור ליתן את פסק דינו בתיק. קושי זה היה יכול להקים אולי עילה לעיכוב ביצוע פסק הדין (בהנחה שערכאת הערעור קנתה סמכות לדון בבקשה שכזו) – אילו הייתה ראייה כי המבקש אכן הגיש הודעה כדין על כוונתו להגיש ערעור על ההחלטה בעניין טענת הפסלות קודם שניתן פסק הדין. ברם המבקש, שטען בבקשה שבפני (סעיפים 14 ו-21) כי "הודע" לבית המשפט לענייני משפחה על הכוונה להגיש ערעור כאמור, לא הציג כל אסמכתא לכך שאכן הגיש הודעה כאמור קודם למתן פסק הדין , כך שהיה לבית המשפט הנכבד לענייני משפחה סיפק להידרש לשאלת התליית הדיון עד להכרעה בערעור. יצוין עוד בהקשר זה כי בפסק הדין מתאריך 18.10.2010 מנה בית המשפט הנכבד את הודעותיו ואת בקשותיו השונות והמרובות של המבקש, שהוגשו בין התאריכים 4.10.2010 ו-17.10.2010 (לרבות הבקשה כי כב' השופטת ע' מילר תפסול עצמה מלשבת בדין), ובכלל אלה אין זכר לכך שהובאה בפני בית המשפט הודעה של המבקש על כוונתו להגיש ערעור בעניין החלטת הפסלות. מכאן, שעל פני הדברים טענת המבקש בעניין אי-התליית ההליכים בגין הערעור שהגיש על החלטת הפסלות – איננה יכולה לסייע לו, בכל הקשור לבקשתו לעיכוב ביצוע.

8.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין – נדחית, בלא שתתבקש תגובת המשיבה. משהאריך המבקש את ההתדיינות בדרך של הגשת בקשה שלא לצורך, יישא המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 5,000 ש"ח בקשר עם בקשתו, מכוח תקנה 514 לתקנות.

9.

הבקשה להורות על הפסקת ההליכים ב בית המשפט לענייני

משפחה (אף שאלה נסתיימו למעשה בפסק דין כאמור), כמו גם הערעור על החלטת בית המשפט לענייני

משפחה בסוגיית הפסלות – יועברו לטיפולה של כב' הנשיאה.