ע"א 7629/01 סמי טולדנו נ. פקיד השומה נצרת

בתאריך 15.7.01 הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בקשות למתן צווי עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המבקשים וכן צווים לעיקול רכושם. זאת, לאחר שהוציא למבקשים שומות לפי סעיף 194 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), שזו לשונו:

(א) היתה לפקיד השומה סיבה לחשוש, כי המס על הכנסה פלונית לא ייגבה משום שיש בדעתו של אדם פלוני לצאת מישראל, או מחמת סיבה אחרת, רשאי הוא -

(1) אם כבר נשום אותו אדם לענין אותה הכנסה, או שהוא חייב לגביה בתשלום מקדמות - לדרוש בהודעה בכתב, שהאדם יתן מיד ערובה, כדי הנחת דעתו של פקיד השומה...

(2) ...

...

(ג) לא שילם הנישום את המס או לא נתן את הערובה לפי סעיף קטן (א)(1), רשאי בית המשפט המוסמך על פי בקשת פקיד השומה, לתת צו, אף שלא בפני הנישום -

(1) על עיכוב יציאתו מהארץ;

(2) על עיקול רכושו.

בבקשתו, שנתמכה בתצהיר, הסביר המשיב, כי הגיע לידיו מידע שלפיו המבקשים עוסקים במתן הלוואות חוץ-בנקאיות; כי קיבלו עבור הלוואות אלו סכומים נכבדים כהכנסות, אך לא דיווחו עליהם; וכי המבקשים עושים שימוש בחשבונות בנק שונים, ובכללם בחשבונות בנק של "אנשי קש", על-מנת להבריח נכסים. עוד טען המשיב, כי המבקשים 2 ו3- עזבו את ישראל ימים ספורים לאחר שבחודש מאי 2000 נתבקשו להגיש דו"חות על הכנסותיהם מפעילותם הפיננסית הנ"ל, וכי רכבים שהיו בבעלותם או בבעלות נשותיהם נמכרו בסמוך לכך. לבסוף נטען, כי המבקש 1, אביהם של המבקשים 2 ו3-, העמיד למכירה בית שבבעלותו וכי יש ידיעות נוספות על כוונתו למכור את נכסיו ולעזוב את ישראל. המשיב הסביר, כי סכומי המס הנדרשים הם, מן המבקש 1 - סך של 227,453 ש"ח, מן המבקש 2 - 2,135,598 ש"ח, ומן המבקש 3 - 2,718,642 ש"ח.

מנגד, טענו המבקשים בפני בית-המשפט המחוזי, כי הבקשה למתן הצווים הוגשה על-ידי המשיב מתוך שיהוי, וזאת מכיוון שהשומה לפי סעיף 194 לפקודה הוצאה כשנה לאחר שהמשיב החל באיסוף נתונים על המבקשים, ומכיוון שהבקשה למתן צווי עיכוב היציאה מן הארץ וצווי העיקול הוגשה למעלה מחודש לאחר שהוצאה השומה. המבקשים טענו עוד, כי לאחר שנתבקשו בחודש מאי 2000 להגיש דו"חות מס, התנהל דין-ודברים בינם לבין המשיב באשר לגובה חבותם במס, וכי המשיב הוציא את השומה לפי סעיף 194 לפקודה לאחר שלא הצליח להגיע לעמק השווה עם המבקשים. עוד טענו המבקשים, כי אין יסוד לשומה שהוציא המשיב, כמו גם לחששו מפני כוונתם להתחמק מתשלום מס. בהקשר אחרון זה נטען, כי המבקשים 2 ו3- הם תושבי-חוץ המתגוררים באופן קבוע בחו"ל עם נשותיהם, שהן ילידות ארצות-חוץ, וכי המבקש 1 מתכוון להישאר בישראל.

לאחר ששמע ראיות, קבע בית-המשפט המחוזי (השופט נסים ממן), כי יש לקבל את בקשת המשיב, ולהורות על מתן צווים לעיכוב יציאת המבקשים מישראל ולהטלת עיקולים על רכושם. בית-המשפט המחוזי קבע עוד, כי צווים אלו יבוטלו לפי הוראות הפקודה. וכך נימק בית-המשפט המחוזי את החלטתו:

מעדותה של [המצהירה מטעם המשיב] עולה כי השומה מושתתת על ממצאים, חקירות ורישומי בנק. מתברר כי [המבקשים] מגלגלים סכומי כסף לא מבוטלים. לא רק ש[המבקשים] לא נתנו הסבר לכך, אלא יש בידי [המשיב] ראיות כי מקור הכספים הוא בהלוואות השוק האפור... אין מדובר על שמועות או רכילות...

[המבקשים 2 ו3-] עזבו את הארץ בסמוך לפתיחת החקירה נגדם. למרות שהם מיוצגים בידי עורך דין הם לא הגישו תצהיר... העובדה שיש להם נשים ילידות ארצות חוץ אינה מסבירה את חיסול הרכוש בנסיבות שכאלה... יש גם נגד[ המבקש 1] ראיות לכאורה שהוא עוסק באותו תחום בו עוסקים בניו והוא מתכוון לסייע להם לגבות את חובותיהם ולהסתלק אף הוא. הקשר המשפחתי והעסקי בין הבנים והאב והעובדה ששניהם כבר עזבו את הארץ לפני תקופה ממושכת מחזקים את טענת [המשיב] בדבר כוונותיו של [המבקש 1].

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה חזרו המבקשים על טענותיהם בפני בית-המשפט המחוזי. עוד טענו המבקשים, בין היתר, כי בית-המשפט המחוזי שגה כאשר לא שקל את העובדה שהבקשה למתן הצווים הוגשה על-ידי המשיב אך ורק על-מנת "ללחוץ" עליהם לסיים את הליכי בירור חבותם במס, וכי בית-המשפט המחוזי טעה בפרשו את מגורי המבקשים 2 ו3- בחו"ל עם משפחתם, כפי שטבעי הוא שיעשו, כניסיון להימלט מתשלום מסים. לחלופין טענו המבקשים, כי ראוי היה להסתפק בהטלת עיקולים ולהימנע מלהורות על עיכוב יציאת המבקשים מן הארץ.

דין הבקשה להידחות.

ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים שבעובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. לא מצאתי כי יש מקום לסטות מכלל זה במקרה שבפניי.

בית-המשפט המחוזי, שבפניו נשמעו הראיות, קבע, כאמור, כי על-פני הדברים יש ממש בשומה שהוציא המשיב, וכי קיים אומנם חשש כי המבקשים יבקשו להתחמק מתשלום חובם לרשויות המס. בנסיבות אלו, בדין הורה בית-המשפט המחוזי על מתן הצווים שנתבקשו.

יש לדחות אף את טענת המבקשים כי ראוי היה להסתפק בהטלת עיקולים על רכושם. שכן, מהחלטת בית-המשפט המחוזי, שקבע כי הצווים יבוטלו על-פי הוראות הפקודה, עולה, כי הצווים לעיכוב יציאת המבקשים מישראל ניתנו לאחר שברכושם של המבקשים לא היה כדי להבטיח את תשלום מלוא המס שנקבע בשומה שהוציא המשיב.

אכן, סעיף 194 לפקודה מאפשר לנישום להמציא לפקיד השומה ערובה מתאימה לתשלום המס, והמצאת ערובה שכזו שוללת את סמכותו של בית-המשפט להורות על מתן צווים לעיכוב יציאת הנישום מן הארץ או על מתן צווי עיקול. ברי איפוא, כי בפני כל אחד מן המבקשים פתוחה אף עתה הדרך - אם אומנם יש ברכושו כדי להבטיח את תשלום מלוא המס שנקבע בשומה - לדרוש מן המשיב כי הצווים שהוצאו כנגדו יוחלפו בערובה מתאימה שאותה ימציא.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.