ע"א 7672/98 דליה קריגל נ. שושנה קריגל

בפני בקשה למחיקת הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו.

החלטתו של בית המשפט קמא ניתנה ביום 18.10.98, ואילו הערעור נשוא הבקשה הוגש ביום 3.12.98, דהיינו כעבור ארבעים ושישה יום מיום מתן ההחלטה. בהודעת הערעור נטען כי החלטת בית המשפט קמא הומצאה לבא-כוח המערערים ביום 25.10.98.

טוענים המבקשים, המשיבים בערעור (להלן: "המשיבים"), כי באי כוח הצדדים הוזמנו לשימוע החלטתו של בית המשפט קמא. אמנם בא-כוח המערערים לא התייצב לדיון, אך מאחר שהוזמן לשמיעת ההחלטה, מניין הימים להגשת הערעור מתחיל מיום מתן ההחלטה ולא מיום המצאתה, ולכן המערערים הגישו את הערעור באיחור של יום אחד.

בא-כוח המערערים טוען כי אמנם הגיעה אליו הזמנה לשמיעת החלטתו של בית המשפט קמא, אך בהזמנה זו לא נכתב כי המערערים מוזמנים לשמיעת פסק הדין בתיק העיקרי, אלא להחלטה בהמרצה 11900/91, שעניינה בקשה לפסיקת שכר טרחתו של כונס הנכסים.

לחילופין, טוען בא-כוח המערערים כי קיים טעם מיוחד להאריך לו את המועד להגשת הערעור, שכן במהלך התקופה להגשת הערעור סעד את חברו הגוסס אשר נפטר ממחלה ממאירה, ולפיכך נגזלו ממנו לפחות שבעה ימי עבודה.

גם אם אקבל את טענת המשיבים כי יש למנות את מניין הימים להגשת הערעור מיום מתן ההחלטה, איני סבורה כי יש להורות על מחיקת הערעור, וזאת מן הטעם שבפני בית משפט זה תלוי ועומד הליך באותו עניין. הכלל הוא כי קיומו של הליך תלוי ועומד בבית המשפט יכול לשמש עילה להארכת מועד, אפילו מקום שנדרש לכך טעם מיוחד (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמוד 893, 892).

המשיבים הגישו אף הם ערעור מטעמם על פסק דינו של בית המשפט קמא (ע"א 7618/98), ולמען הזהירות אף בקשת רשות ערעור (רע"א 7212/98).

בנסיבות אלה בהן מדובר באיחור של יום אחד בלבד בהגשת הערעור, וכאשר בפני בית משפט זה תלוי ועומד ערעור נוסף באותו עניין, נראה שקבלת ערעור זה לא תגרום להכבדה נוספת, ואין מקום למחיקת הערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.