ע"א 7759-23 ע"א 7759-23

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת נ' גרוסמן) בה"פ 15925-01-17 מיום 03.09.2023, בגדרו נקבע כי על המבקשות לשלם למשיבה פיצויים בסך של 2,120,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובתוספת הצמדה וריבית, כמפורט בפסקה 99 לפסק הדין; הוצאות משפט בסך של 200,000 ₪; סכום השווה לגובה אגרת בית המשפט ששולמה על-ידי המשיבה; וכן את חלקה של המשיבה בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט, בגין עריכת חוות דעתו. ככל שניתן להבין מנספחי הבקשה (מכתב מאת באת-כוח המשיבה מיום 09.10.2023) מדובר בסכום כולל של כ-3.8 מיליון ש"ח.

2.פסק הדין מושא הבקשה שלפניי הוא 'פסק-דין משלים', לפסק הדין החלקי מיום 12.1.2021, שניתן על-ידי אותו המותב. כל זאת, במסגרת תביעה לפיצויי הפקעה שהגישה המשיבה נגד המבקשות בגין הפקעה של מקרקעין שהיו בחזקתה. יובהר, כי במסגרת פסק הדין החלקי הכריע בית המשפט המחוזי במחלוקות העקרוניות, וקבע כי המשיבה אכן זכאית לפיצויי הפקעה; ובמסגרת פסק הדין המשלים הכריע בית המשפט בשאלת סכום הפיצוי לו זכאית המשיבה, בין היתר נוכח הטענה כי הפיצוי כבר שולם בדרך של השבחת המקרקעין שנותרו בידי המשיבה. כל זאת, לאחר שניתנה חוות דעתו של מומחה (מוסכם) מטעם בית המשפט, שאף נחקר על-ידי המבקשות.

3.המבקשות מיאנו להשלים עם פסקי הדין שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי והגישו ערעור לבית משפט זה המתייחס לקביעות בית המשפט בתביעה העיקרית, בפרט בדבר התיישנות, אי צירוף רשות מקרקעי ישראל להליך, מעמדה של המשיבה, טענות בדבר זיוף, וטענות הקשורות בשמאי מטעם בית המשפט. לא למותר לציין כי המבקשות הפנו טענותיהן גם ביחס לשיעור ההוצאות שהוטלו עליהן; וכן הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור – היא הבקשה שלפניי. בבקשתן, טענו המבקשות כי סיכויי הערעור גבוהים משום שקביעות בית המשפט המחוזי שגויות וסוטות מהוראות הדין והפסיקה; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתן, הן מן הטעם שדחיית הבקשה תסב להן נזק הן מן הטעם שספק אם יהיה אפשר להחזיר את המצב לקדמותו, בשל מצבה הכלכלי של המשיבה, שלפי הנטען אינו מן המשופרים.

4.מנגד, טענה המשיבה, באופן מנומק ובהיר, כי מצבה הכלכלי אינו כפי הנטען, אלא נהפוך הוא, בהיותה חברה ממשלתית בעלת איתנות פיננסית גבוהה ובשים לב לכך שמדובר במוסד ללא כוונות רווח שתקציבו לא נשען על תשלום פיצויי ההפקעה, אלא על תמיכות מגורמים שונים; וכי אם כבר התנהלות המבקשות מעוררת ספק באשר ליכולת הכלכלית שלהן לעמוד בתשלום חרף טענתן כי הן רשות איתנה – משהן לא עיגנו בתקציבן הנראה לעין את התשלום מושא פסק הדין; ובשים לב לאמור בבקשתן כי הסכום בו חויבו יהווה משום הכבדה על הקופה הציבורית. עוד הוטעם כי סיכויי הערעור קלושים, מכיוון שמדובר בערעור המבקש לתקוף את החלטת בית המשפט לאמץ חוות דעת אובייקטיבית של מומחה מטעמו, שהיה מקובל על שני הצדדים. כן הוסבר כי מאזן הנוחות ממילא אינו נוטה לטובת המבקשות, שכן, גם אם יתקבל הערעור, הן יוכלו להיפרע מהמשיבה ובכך להשיב את המצב לקדמותו. המשיבה טענה, בסיכומו של דבר, כי המבקשות לא עמדו בנטל הכבד המוטל לפתחן לעכב ביצוע תשלום כספי, בשים לב לנקודת המוצא לפיה הזוכה זכאי ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק הדין.

5.לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

6.כידוע, בהתאם לפסיקה רבת השנים ובשים לב ללשון תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אין בעצם הגשתו של ערעור על פסק דין כדי לעכב את ביצועו. על המבקש לעכב את ביצועו של פסק הדין להוכיח את התקיימותם של שני תנאים; כי הסיכויים לקבלת הערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במסגרת מאזן הנוחות על המבקש להוכיח כי אם בסופו של יום יתקבל הערעור, ייתקל הוא בקשיים בהשבת המצב לקדמותו (ע"א 1799/20 סואעד נ' עזבון המנוח חוסין חסן, פסקה 5 (15.03.2020)).

ודוקו, דברים אלו נכונים ביתר שאת במקרים בהם פסק הדין מטיל חיוב כספי, שכן ככלל הנזק שנגרם כתוצאה מביצוע פסק דין כאמור אינו בלתי הפיך (ע"א 6827/19 עיני נ' מנהל מס שבח מקרקעין אזור מרכז (13.01.2020)). אשר על כן, סטייה מן הכלל האמור מוצדקת במקרים בהם קיים חשש ממשי כי המבקש לא יוכל לגבות בחזרה את כספו מהמשיב אם ערעורו יתקבל; זאת, למשל, מקום בו נפסק לטובת המשיב לערעור סכום גבוה במיוחד אשר עשוי להוות שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו (ע"א 1872/20 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 3 (11.02.2020)).

7.בענייננו אנו, אף מבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור – שנחזה, על פניו, כעומד מול משוכה גבוהה – סבורני כי הבקשה אינה מבססת עילה לעיכוב ביצוע מבחינת מאזן הנוחות, שלו הבכורה. לאור טענות הצדדים כמפורט לעיל, מצאתי כי המבקשות לא ביססו, די הצורך, את טענתן לקושי בהשבת הכספים ככל שערעורן יתקבל. בקשתן התמקדה, ברובה, בסיכויי הערעור. זאת ועוד מצאתי קושי בטענות הסותרות של המבקשות. מצד אחד נטען כי הן רשות שלטונית איתנה כלכלית, שתוכל בכל עת לעמוד בתשלום שנקבע על-ידי בית המשפט, אך בו בעת נטען כי מדובר בסכום מהותי מתקציב העירייה שיהווה הכבדה שלא לצורך על הקופה הציבורית. מצב דברים זה, בצירוף הסבריה של המשיבה על אודות מקורות המימון שלה והתזרים הכספי שלה – הביאוני למסקנה כי אין די בחשש שהביעו המבקשות לפיו אם לא יעוכב התשלום, וערעורן יתקבל – הן יעמדו בפני שוקת שבורה. משכך, אנו שבים לנקודת המוצא, שלפיה המשיבה זכאית ליהנות מפירות זכייתה ואילו הנטל לשלול זאת ממנה מוטל לפתחן של המבקשות. ברם הן לא עמדו בנטל זה.

8.הבקשה נדחית בזאת אפוא. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עורכת דינה בסכום כולל של 8,000 ש"ח. ברי כי עיכוב הביצוע הארעי שניתן בגדרי החלטתי מיום 26.10.2023 – מבוטל.